מסע הברזל #2 – צ'אלנג' ונציה 05/06/2016 – סיכום אירוע

לא אחת אני שומע מחברים במועדון שלנו וגם מחוצה לו שיש כאן אנרגיה מיוחדת, "עוד משהו" וזה בא לידי ביטוי גם בבחירות שלנו באירועים… הבחירה בוונציה הייתה מצד אחד אימפולסיבית. בגלל שהאירוע מתקיים בפעם הראשונה, לא ידעתי עליו הרבה פרטים, לא היו נתונים על המסלול וגם מה שפורסם עוד השתנה מספר פעמים בדרך… אבל זה ללא ספק אנחנו. נוסעים כדי להנות, לחוות, להיות חלק ממשהו חדש. אני שמח שגם הפעם הצלחנו כקבוצה לצרוב חוויה מדהימה על לוח הזכרון שלנו.

השנה בניגוד לשנה שעברה, המשלחת היתה קטנה יחסית. בדנמרק היתה האופציה לשלב את חצי המרחק, בונציה לא. עובדה זו הטרידה אותי מעט, קיוויתי שיהיו מספיק עמיתי אימון ומינימום "ניתוק" מחברי המועדון האחרים. בסופו של דבר, בשורה התחתונה עברנו את תקופת ההכנה בצורה מוצלחת מאוד. הצלחנו לשלב רכיבות ארוכות ובכל זאת לרכוב עם חברי המועדון בחלק מהשבתות, העמסנו בהדרגה ובאחריות בכל אחד מהמקצועות ועשינו התאמות לכל אחד כפי שנדרש.

כמו תמיד הזמן עובר מהר, יש יגידו מהר מדי… החוויות נמסות לנו בידיים כמו גלידה טעימה ביום קיץ חם ומצאנו את עצמנו בונציה. משלחת של 10 אנשים, מתוכם 7 ספורטאים משתתפים. פגשנו שם עוד כ 5 ישראלים ומדי פעם החלפנו חיוכים וגאווה לאומית.

התיור בונציה הקסים אותנו, התרבות, האוכל והמראות פשוט גרמו לנו להנאה לכל אורך השהייה שלנו שם.

כשמתכוננים כל כך הרבה זמן לאירוע מסוים ויש הזדמנות לשלב בתוכו גם חוויה תרבותית אישית הכל נצרב ומקבל צבעים נוספים. היה לנו פשוט כיף בכל רגע מהמסע הזה, אישית, חברתית, ספורטיבית ותרבותית… פשוט לא רצינו שהזמן יעבור… טוב, לפעמים רצינו שהאירוע יגיע כבר, לזנק ולעשות את מה שהתכוננו אליו זמן כה רב.

ברמה האישית, עברתי לאחרונה תקופה מאתגרת ביותר, במהלכה התמודדתי עם דברים רבים שהעיבו והעיקו עלי, השפיעו מאוד, לא ממש היו בשליטתי וגזלו אנרגיה מיותרת. יחד עם זאת הרגשתי שבאותה המידה הם עוזרים לי לגדול ולהגיע למקום טוב יותר.

תכנית אימונים לאיש ברזל דורשת לכל אורכה מחויבות, גם של זמן וגם מחויבות מנטאלית. אתם הספורטאים במועדון נמצאים אצלי במקום הראשון, אני מאמן ומלווה אתכם מאחר וחשובה לי המוכנות וההצלחה הקבוצתית והאישית של כל אחד ואחת מכם. עובדה זו אמנם מורידה קצת מרמת המוכנות האישית שלי ואולי אף מהתוצאה אליה אני שואף אך זהו ויתור שאני עושה מבחירה מודעת וזה מה שאני אוהב, בזה אני גאה, זה המנוע שלי לעשייה, ועם הנתונים הללו אני עושה את המקסימום שאני יכול.

כמה ימים לפני הטיסה, לא ברור למה, המוטיבציה האישית שלי היתה נמוכה ביותר, היחידה ששיתפתי היא דניאלה אשתי. אני לא ממש יכול לצאת למסע כזה ללא מוטיבציה, אך (לשמחתי) לא הייתה לי הרבה ברירה. עמוק בלב ידעתי שהכל יתחבר בסוף ואני אעשה את המשימה שלי הכי טוב שאוכל ואף אהנה ממנה. בהיבט של התוצאה האישית, אני תמיד מחלק את רמת הציפיה שלי לשלוש רמות:

רמה ראשונה- תוצאה בסיסית שמתחת לה כנראה קרה משהו ממש לא טוב, תקלה טכנית או יום גרוע ביותר מבחינה פיזית.

רמה שניה- תוצאת ביניים, זהו יום טוב שהכל התחבר בו והלך כמתוכנן.

רמה שלישית- יום מושלם שבו "אצבע אלוהים נגעה בי" – הכל התחבר והלך אפילו טוב יותר מהמתוכנן.

עוד לפני שתכננתי לעשות איש ברזל וכמו רוב הדברים שאני ניגש אליהם, ידעתי שאני רוצה לעשות אותו טוב- כלומר מהר… ולא רק בשביל לסיים. זו תמיד הייתה אצלי ההתייחסות לתחביב הספורטיבי בו אני בוחר.. המטרה היתה לרדת מעשר שעות. ניתוח פשוט של הזמנים הוכיח לי שאני מסוגל לעשות את זה… מה שנותר זה להיות מוכן פיזית ומנטאלית.

בשני המקרים, בשנה שעברה וגם השנה כאמור, לא הצלחתי להתאמן כפי שאני יודע, אז הציפיה הזו קצת ירדה. עדין קיויתי למן יום מושלם כזה, לאצבע אלוהים שכזו, שבו הכל זורם והתנאים מעולים וכך להצליח…

יום לפני התחרות אמרתי לדניאלה בטלפון שאני מרגיש כל כך חלש ושלא ממש מגיע לי לעשות תוצאה כזו, מתחת לעשר שעות. היא הופתעה מהדברים וטענה שלא מתאים לי להיות פסימי, ואני הדגשתי שפשוט אני מרגיש לא מאומן מספיק כדי לעשות את התוצאה.

בכל אופן, מוכן או לא זו לא השאלה וגם לא המיקוד. בסופו של דבר כולנו רוצים להיות הכי מוכנים שיש וברוב המקרים אף מוכנים יותר. אך הדבר הנכון הוא להוציא את הכי טוב שלך ממה שהושג עד כה באימונים, ממה שיש לך כרגע וזה אכן היה המיקוד שלי.

כמו שיש אימונים שלא ברור איך מוציאים מהם משהו, שלא ברור איך קמים מהמיטה, איך עושים צעד החוצה שלא לדבר על זמן ארוך או קצב מסוים ובסופו של דבר יוצאים- עושים ויוצא מצוין. כך גם הפעם. זה לא כל כך פשוט, לעשות את זה לפני תחרות כה ארוכה, אבל היכרות אישית עם התחושות הללו בשילוב אופי שיודע מה המשמעות של העצירה לעומת ההמשך עוזר לי להמשיך לרוץ ועד כמה שניתן באותו הקצב. מעבר לדוגמא האישית שאני מנסה לתת (אני יודע שמותר לי להכשל, כמו לכל אחד) בעיקר מול עצמי, אני אוהב להתגבר. אז פשוט- שגר ושכח, נושך שפתיים וממשיך.

בוקר התחרות, אנחנו באזור הזינוק, אני נכנס למוד אוטומט, לחיבור אישי לעצמי לרגע. אני מאחל בהצלחה ליקיריי חברי המשלחת ומלא באכפתיות וציפיה לפגוש כל אחד ואחת על קו הסיום שלהם. אני מלא רגשות אהבה ודאגה. לוקח רגע לעצמי למחשבה ומיקוד אחרון ומתחילים לנוע לעבר קו הזינוק.

קו הזינוק בונציה מרגש, אותי הוא ריגש מאוד. יוצאים מהאוניברסיטה של ונציה שהייתה בעבר גטו. אך מעבר לזה- ונציה זו ונציה, עיר מרגשת, הרגשתי שאנחנו עושים היסטוריה. לזנק לתחרות איש ברזל ממקום כזה עשה לי את זה לחלוטין. חוץ מזה שתמיד אהבתי לעבור מנקודה לנקודה ולגלות בדרך מקומות חדשים… בשחייה- לעבור בתאילנד מאי לאי, ברכיבה – לרכוב לצפון או דרומה לאילת ובריצה גם כן… לרדת מהרכב באמצע פקק תנועה ולהתחיל לרוץ עד למחלף הבא, זה תענוג  . אז כאן שחינו מוונציה החוצה בשחייה ארוכה של קו ישר אחד.

השחייה הייתה די צפופה, הרבה חבר'ה באותו קצב, מה שיצר תחושת צפיפות ומגע על ידי חלק מהשחיינים. מבחינתי זה היה יתרון והעדפתי זאת על פני האופציה של לשחות לבד . לקראת סוף השחייה המים החלו להיות שחורים והבנתי שאנחנו באזור רדוד מאוד, ואז הרגשתי את הבוץ קרוב מאוד. נכנסנו לאזור רדוד מדי- לדברי המארגנים היה שפל באזור כמו שלא היה 12 שנה, מה שגרם לנו לגרוף בוץ שחור. חלק גדול מהספורטאים וביניהם אני נחתכו ברגליים –בעקבות דריכה על משהו חד שחתך אותי מקצה הבהן ועד לאמצע כף הרגל. הרגשתי את זה בעיקר בריצה אך גם בהחלפות וידעתי שמחכה לי "הפתעה נעימה" לסוף האירוע לכשאוריד את הנעליים ואכן כך היה…

אופניים- מסלול מרהיב, עובר באזור כפרי מדהים, התושבים ישבו מחוץ לבתים ופשוט עודדו. בחרתי קצב שמבחינתי היה סבלני ובכל זאת היה מאתגר בשלב מסוים.

המעבר לריצה היה חלק כפי שצפיתי, האטתי מאוד את הקצב לקצב המתוכנן ונכנסתי לעבודה המנטאלית של ההתמודדות עם המרתון.

בסופו של דבר, לכל אורך האירוע אני מודע לזמנים שלי ומחובר מאוד לתחושות. הביצוע היה אחראי אך יחד עם זה- אחד המאתגרים. בכל אחד מהמקצועות התמודדתי עם קושי מנטאלי, האתגר הפיזי היה רגיל ולשמחתי צלחתי אותו, אך האתגר המנטאלי היה חזק הרבה יותר. הוא הופיע קצת בשחייה, בשליש האחרון של הרכיבה ובריצה… בריצה היה מאתגר מאוד. האתגר הזה בעצם, אם לפשט את המחשבה הוא: "לא בא לי להמשיך", שאלות של "למה?" שאני בטוח שרוב הספורטאים מכירים במהלך מאמץ פיזי. גם הפעם, כמו באולטרה מרתון הראשון שלי, נשבעתי שאני לא עושה זאת שוב… "רק ספרינטים" אמרתי לדניאלה בשיחת טלפון שאחרי. אבל מבחן התוצאה אומר אחרת… אנחנו שוכחים מהר את האתגר ויותר מזה, נשענים על תחושת הסיפוק שבהישג, שבהתמודדות, שבניצחון. זה בשבילי הניצחון האמתי, זו התמורה המלאה שאני מקבל עבורי וגם מכל אחד מהספורטאים שמגיע מאושר לקו הסיום. דרך אגב, לא רק מהספורטאים שאני מאמן. אני מאושר לראות את הסיפוק שיש לכל אחד מעצם הניצחון האישי הזה. את תחושת ההישג והשמחה שלהם יחד עם ההתרגשות של הקרובים שלהם.

אנחנו שמים את עצמנו תחת מאמצים גדולים ובסופו של דבר, אני רואה שאנחנו הופכים להיות אנשים טובים יותר, משיגים יותר, סבלניים יותר, אוהבים יותר וגם נאהבים- כך אני לפחות רוצה להאמין, על עצמי אני יודע זאת בוודאות.

קו הסיום- כל האתגרים מתגמדים כשמגיעים לקו הסיום. המחשבה על דקת ריצה, או 500 מטרים במהלך התחרות שונה בתכלית מה 500 מטרים האחרונים שלפני קו הסיום. האנדורפינים משתוללים, כל תחושות הקושי והכאבים פשוט נעלמות כלא היו (הן עוד יחזרו אחר כך בדרך אחרת…  ) וזה כיף לא נורמאלי. במלוא מובן המילה הכיף הזה לא נורמאלי, ניגוד אדיר שבין אתגר והגשמה, שבין קושי והצלחה בהתמודדות. ועם כל תחושת האופוריה אני אוהב לשבת ולצפות, בהתרגשויות שיש על קו הסיום, להתרגש למראות אנשים שאני כלל לא מכיר ולצפות בדריכות לחברים שיגיעו והם מגיעים בזה אחר זה, עד האחרונה שבהם, הגיבורה. כולם גיבורים, אלופים שהחליטו שהם רוצים לעשות משהו והתגברו על כל מה שבא להם בדרך ואני- גאה.

לסיכום הזה יש כמה מטרות. העיקרית שבהן היא השיתוף של הדרך, ההתמודדות עם הדרך וההבנה שברוב המקרים אנחנו לא מקבלים בדיוק את סט הרגשות והאנרגיה אותם תכננו בקפידה לאירוע עצמו.

נחתנו בארץ ביום רביעי לפנות בוקר, כמה שעות אחר כך, הגעתי לאמן את האימון ריצה הקבוע בפארק ואמרתי דבר שאני מאמין בו בכל ליבי- אם הכל היה הולך לנו חלק כל הזמן, לא היינו ממשיכים להשתתף או להתחרות. המקום שבו אנחנו לוקחים סיכון, מתמודדים עם כאבים כלשהם או אפילו כשאנו טועים בשיקול הדעת בביצוע, הופך את הכל יותר מעניין ואת הביצוע לעוד יותר מוערך, שרוצים לחזור אליו שוב. כמו בשאר הדברים בספורט- הוא פשוט חלק מאתנו…

מטרה נוספת לסיכום מופנית לכל הספורטאים שעומדים בפני אתגרים גדולים, שבוצעו על ידם או שטרם. נראה לעיתים שספורטאי עם ותק מבצע את הדברים בקלות, שהכל הולך לו חלק. אני שמח להראות שזה לא כך. שאלו כל ספורטאי או ספורטאית, גם אלופים אולימפיים ואולי בעיקר אותם אלופים, האתגרים שבדרך עצומים. אנחנו רואים רק את הביצוע ואת המעטפת החיצונית של הספורטאים, את ארשת הפנים שהם למדו לעטות עליהם שלא באמת מעידה על מה שמתחולל בפנים. אני חושב שהידיעה הזו מעצימה ומחברת על אחד מאתנו לבחירות האישיות שלנו ומאפשרת עוד יותר להבין אותן, את הבחירות הללו.

לפני סיום חשוב לי להביע את התודה הרבה שיש לי לכמה אנשים שעזרו ביד רחבה ועדין עוזרים, תמיד. קשר ארוך ופורה, קשר של ספורטאים לספורטאים-

יותם יחזקאל וכל משפחת דוגית על כל העזרה לכל אורך הדרך- החליפה הזו של סיילפיש היא ללא ספק החליפה הכי טובה ששחיתי בה מעודי…

עופר ורד על הציוד, הטיפולים ואריזות האופניים –תמיד יש לאן לחזור ואני יודע שתמיד יהיה מענה אצלך עופר!

ואייל שטרן- איש תותח , היבואן של 32Gi ו High5, הנציג הרשמי של צ'אלנג' ישראל שעושה מעל ומעבר לעזור לנו כקבוצה וגם לי באופן אישי לאורך כל הדרך כבר שנים רבות.

המשפחה שמתמודדות עם העדרויותי, דניאלה והילדים וגם המשפחה המורחבת יותר- משפחת זן, על הפרגון, התמיכה, העידוד מקרוב ומרחוק. תחושת המשפחה הזו פשוט שומרת על האנרגיות גבוהות ותורמת המון, למועדון וגם לי באופן אישי..

תודה רבה

עד לסיכום הבא…

אסף