מסע הברזל – צ’אלנג’ דנמרק יוני 2015

מסע הברזלT2ChallengeDenmarkAsaf
ההיכרות שלי עם עולם הטריאתלון החלה בשנת 2005. באותה שנה רציתי לכבוש יעד אישי ולעשות טריאתלון אחד בלבד. המכשול העיקרי שלי אז היה השחייה ולאחר שהתגברתי עליו באימונים סיזיפיים, השתתפתי בטריאתלון פלמחים באותה שנה, תקלות רבות שהיו לי באותו טריאתלון (ודווקא לא בשחייה) גרמו לי לרצות לעשות אותו שוב, הפעם חלק… וכמו רובנו נדבקתי בחיידק….
עשר שנים עברו ואני נמצא באותה הסיטואציה בדיוק אחרי איש הברזל הראשון שלי…
מאז ומתמיד אהבתי והתחברתי לעולם ההדרכה, הלימוד והאימון ובמהלך השנים התקרבתי יותר ויותר לעולם הטריאתלון. את החיבור בין שני העולמות הללו הפכתי לקריירה ולחלק מחיי… השתתפתי באירועי טריאתלון בארץ וגם בחול והקמתי מועדון ריצה וטריאתלון שעבר מספר גלגולים והגיע למה שהוא היום- zen מאמנים לחיים שהוא הבית השני שלי ולפעמים גם הראשון – והוא עומד בקו אחד עם התא המשפחתי האישי שלי והיקר לי מכל.
שנים רבות במהלך חיי הספורטיביים בטריאתלון שאלו אותי מדוע אינני לוקח חלק בתחרות איש הברזל, “עדין לא”, השבתי. היה לי ברור שזה יבוא מתישהו ובשנה שעברה קרה הדבר, במאי 2014 , כ 330 ימים לפני האירוע, נרשמתי לתחרות איש הברזל בדנמרק- 13/6/2015, תוך גיבוש קבוצה של מופלאים שייצאו יחד איתי למסע ולאירוע שצרוב בגופי ובזיכרוני וממלא אותי ברגשות רבים.
קבוצה של ספורטאים, חלקם עתידים לבצע חצי איש ברזל ראשון וחלקם האחר יבצעו איש ברזל ראשון למרחק המלא. תוך זמן קצר התחלנו תהליך ארוך הבנוי משני שלבים עיקריים- הכנה לחצי ישראמן צפון מלא או שלשות ובשלב השני- הדרך לדנמרק.
במועדון שלנו החל להישמע באוויר המונח “החבר’ה של דנמרק”, ראו אותם פחות באימונים הקבוצתיים, ויותר ויותר העריכו, ריחמו, הופתעו והתגעגעו אליהם.. תכנית האימונים עיצבה את כל אחד מהספורטאים מחדש ועימתה כל אחד ואחת עם השדים החבויים שלו/ שלה.
יש משהו מיוחד בזמן- באופן שבו הוא עובר. הפרשנות שלנו לזמן מדהימה בעיניי. לתחושות שיש לנו יש משקל רב ודקה אחת יכולה להיות שונה מאוד מדקה אחרת. בדיעבד- התכנית טסה לנו בין הידיים והרגליים, אך יחד עם זאת היא היתה ארוכה ובישלה אותנו בישול איטי כמו על פתיליה. ככל שעבר הזמן החוויה כמו עלתה על מטוס סילון והדהימה אותנו בעוצמתה וברב גווניה.
בחרתי להוביל את הקבוצה המדהימה הזו כמאמן וגם לקחת חלק באירוע כספורטאי. במחשבתי הפשוטה היה הרצון להיות שם בכל המובנים, דבר שהתברר כמוצלח מאוד עבורי ועבור כולם (האחרים יעידו).
אני יכול לכתוב על האירוע הזה בהיבט הקבוצתי לפרטי פרטים, אך אתמצת ואגיד שהיה פשוט מושלם, כמו אצבעות ידיים שלובות היוצרות גוף אחד גדול וחזק, מחובר באנרגיות, תומך, מבין ומכיל, המאפשר לכל פרט להיות מי שהוא ויחד עם זאת להרכיב קבוצה מלוכדת. אני חושב שכל מי שהיה לידנו שם וכל מי שעקב בדריכות ובעקביות כאן בארץ ראה ובעיקר הרגיש את זה.
החווייה האישית שלי כספורטאי היתה שונה מכל הכנה לאירוע גדול שהתכוננתי אליו בעבר- אליפות אירופה בדואתלון, השתתפות בסבב ITU בליגת הטריאתלון העולמי ואליפויות ישראל במקצועות שונים. כאן זה היה שונה, מבחירה מודעת שמתי עצמי בעדיפות שניה, כאשר הספורטאים היו שם בראש ובראשונה והחלטה זו גרמה לי לתחושות עילוי. היו אימונים שנאלצתי לוותר עליהם ואימונים אחרים שעשיתי בתנאים לא אידיאלים, במהלך השהייה והכנת הציוד בדנמרק הייתי בזמינות מלאה לכל שאלה , וזאת מתוך רצון להרגיע ולאפשר לכולם מוכנות והגעה נינוחה לקו הזינוק. וכל זה לא פגם (כמעט) בהכנה האישית שלי לתחרות.

איש הברזל שלי – האירוע המשמעותי הזה והגדול כפי שהגדרתי אותו, היה רצוף בכל מיני תקלות קטנות וגדולות- מחלה עקשנית שלושה שבועות לפני, שבר באירובר ברוב חלקי הרכיבה ובחירה לא נכונה בקצב הרכיבה היו רק חלק מהתקלות. אך נאה דורש, נאה מקיים. כפי שביקשתי מהספורטאים, התייחסתי גם אני לכל רגע במסע הברזל שלי כחלק בלתי נפרד מהאתגר האישי. התכוננו כולנו לקו הזינוק והיינו מוכנים לכל תרחיש אפשרי. ארסנל מרשים של יכולות פיזיות ומנטאליות הביא כל אחד ואחת מאיתנו להתמודדות עם כל מזג אויר, עם כל תוואי מסלול, עם כל בחירה המתבררת כשגויה במהלך הביצוע ואפילו עם כל מרחק.
מרשים היה לשמוע מחלק נכבד של החבר’ה שהיו ממשיכים עוד ועוד ככל שהיה נדרש.
חבר אמר לי שהמוכנות של ספורטאי לאיש הברזל שלו נמדדת במספר הפעמים בהן הוא רוצה להפסיק. פחות משלוש = מוכן. החבר’ה ואני עמדנו במשימה בענק ולמעטים בינינו היתה נקודת משבר אחת כזו בלבד- כך גם לי, בריצה.
בוקר האירוע עבר בצורה מאוד רגועה. בוחן את המבטים של החבר’ה בהסעה לנקודת הזינוק, חלקם ישנים בפנים רפויות, אחרים דרוכים תוך כדי נמנום, חלק מהעיניים דומעות אך חיוך רגוע מאחד את כולם. בשטח ההחלפה מתארגנים על הציוד וכל אחד מגיע אט אט לנקודה בה התרכזנו להמתין יחד להזנקות. אני בוחר פשוט להיות שם בשביל הספורטאים ולאפשר לכולם להגיע ולפרוק, לקבל חיבוק , מגע או מבט מרגיע וממתין עם ההתארגנות האישית שלי ולבישת החליפה, עד לרגע בו הייתי ממש חייב. החבר’ה של תחרות חצי איש הברזל מזנקים שעתיים אחרינו וצר לי שלא אראה אותם בדקות האחרונות של ההתארגנות שלהם כדי לתת להם את ברכת הדרך. מתנחם בכך שכולם קיבלו אותה לכל אורך מסע ההכנה שלנו, בארץ וגם פה בדנמרק..
קטע השחייה – 3.8 ק”מ :
בשחיית ההיכרות שעשינו יומיים לפני האירוע האגם היה קפוא! לבשנו כובע ניאופרן (החומר ממנו עשויה החליפה) או כובע כפול. בבוקר האירוע המים היו נעימים יותר. המאגרנים אמרו שהטמפרטורה עלתה בשתי מעלות, להערכתי היו 15.5-16 מעלות. מצוין! השחייה עברה בצורה חלקה, קצת איטית ממה שחשבתי אך מבחינת התחושה עברה כפי שתכננתי- רצף נינוח ללא לחיצה מיותרת, וזאת מאחר ובכל זאת מדובר באיש הברזל הראשון שלי והפער בין לחיצה לשחייה רגועה מתבטא אצלי בדקות בודדות ולא משמעותיות. יצאתי מהמים אחרי שעה וחמש דקות מוכן לקטע הרכיבה.
קטע הרכיבה – 180 ק”מ:
אחרי החלפה איטית מכפי שהיתה צריכה להיות יצאתי לרכיבה לפי התכנון- מד הוואטים הראה את מה שתוכנן, אך לאחר כ 130 ק”מ הבנתי שכדי להצליח לרוץ כמו שצריך עליי להאט את הקצב וכך היה… ירדתי בקצב וכך נוספה לה חצי שעה לחציה השני של הרכיבה. אמנם החצי השני היה רצוף בפניות, בגשם וברוח מתחזקת אך גם היה בי פחות כוח. אינני יודע אם המחלה שלפני ואיבוד המשקל המשמעותי מהווים פקטור בהחלשות הזו יחסית לאימונים, אך כפי שאמרתי, הרגשתי תוך כדי שהכל חלק מהמסע שלי והמשכתי עם חיוך על הפנים, תר בעיני אחר החברים שעל המסלול וממשיך בדרכי.
בהרמת הכוסית בקידוש של יום שישי ביקשתי מכולם להיות נוכחים בכל רגע ב 100%. לכל רגע מגיע את הנוכחות המלאה שלנו במסע שלנו, השאיפה להיות ברגע הבא פוגמת בתהליך ובביצוע, כך נהגתי ברכיבה וגם בנקודת המשבר המשמעותית העתידה להגיע אלי ללא כל התראה ברבע השני של הריצה.
סיימתי את הרכיבה ובריצה זהירה עם האופניים לידי התקדמתי לאוהל ההחלפה, אייל שטרן התותח, האחראי על הישראלים מטעם המארגנים, מחכה לי באוהל וכמובן מצלם. יש לפני עוד מרתון לרוץ, סיימתי רכיבה של 180 ק”מ שבשליש האחרון שלה ספרתי כל קילומטר וחיוך אדיר מרוח לי על הפנים! ככל הנראה נפל לי סוף סוף האסימון שזה הגיע, אני באיש הברזל ומה שנותר לי זה לרוץ!
קטע הריצה- 42.2 ק”מ:
מרחק מרתון רשמי אותו ביצעתי במרתון תל אביב לפני כשלוש שנים בזמן של פחות משלוש שעות וגם בתקופת ההכנה לסובב עמק (בו רצתי אולטרה מרתון של 61 ק”מ), התחיל בפרצים של התרגשות, חיוך בלתי נשלט משולב ברצון לבכות מאושר. כן כן, אני כאן ואני נהנה מכל רגע! הרגליים מושכות קדימה לקצב מהיר ואני עוצר ככל שאני יכול, עושה חישובי קצבים ומבין כבר אחרי שני קילומטר שכדי לרדת מעשר שעות (שזוהי המטרה ששמתי לעצמי), עליי לרוץ בקצב מאוד מהיר . אני מחליט לשחרר ונכנס לקצב נוח על פי התכנית. ההתרגשות עוברת אחרי הקפה אחת מתוך הארבע שיש, ומגיע משבר רציני- בפעם הראשונה אני חושב מחשבה שלילית, אני לא רוצה להיות כאן, לא רוצה להשתתף שוב בשום אירוע סיבולת (ישראמן, סובב עמק, מרתון פריז או בכל אירוע אחר שעלול להביא אותי לתחושות הקושי הללו, בשביל מה אני עושה את זה?! ומה יוצא לי מזה?!) אך יחד עם המחשבות השליליות הללו אני מסתכל מסביב ורואה את כל האנשים סביבי- ואני יודע למה אני עושה את זה, פשוט לא לא מצליח להרגיש את זה כרגע. אני מכניס את המחשבה המוכנה מראש: זה הרגע שלי, זה המסע שלי, זה האתגר שלי ואני מתכוון לצלוח אותו! ממשיך לרוץ מנקודה לנקודה- לתחנה הבאה, לחורשה, למעבר הנחל וכך הלאה עד שמסתיימת לה עוד הקפה, בכל קטע חושב ומתכנן מה אני אוכל ושותה בקטע הבא. הגשם שוטף ומרענן, גם את המחשבות, הרוח מאטה אותי קצת ואני חושב על הקטע הקצר בו הרוח בגב, ויודע שהממוצע ישמר, בטח הממוצע האנרגטי.
לכל אורך הדרך במסע שלי אני מנהל אנרגיה ורואה איך הקצבים מושפעים מזה, קצב השחייה נשמר יפה ואף מוגבר בחצי השני של השחייה, בחלקו השני של קטע הרכיבה הקצב יורד משמעותית , אני רואה את ממוצע הוואטים דועך ומקבל את זה בהשלמה, בריצה הקצב יורד מעט אך מתייצב בחציו השני של המרתון ואף מוגבר מעט כמה קילומטרים לפני קו הסיום.
קו הסיום- אני נרגש לראות את החבר’ה, נרגש לסיים והופך את ההתרגשות לציפייה והמתנה לחבר’ה שיסיימו בעצמם, כולם יסיימו עם חיוך או דמעות התרגשות, כולם שלמים מאושר.
תחושת האושר שגואה בי עם ההגעה של כל אחד מהספורטאים לקו הסיום, שונה מאוד מההתרגשות האישית שהיתה לי על קו הסיום, תחושה אבהית, גאווה, תחושת השלמה וסגירת מעגל של זמן רב. הרבה דברים אישיים נסגרו לי שם, בתפקיד שלקחתי על עצמי, בתהליך מורכב מחד ומאוד פשוט מאידך שעובר עלי בשנה וחצי האחרונות, אישית ומקצועית, ואני כל כך שלם. מתרגם את השלמות הזו לחיבוקים שאני נותן ומקבל, פיזית מהאנשים סביבי וגם דרך המדיות השונות בארץ ומעוד מקומות בעולם.
אז שחיתי 3.8, רכבתי 180 ק”מ ורצתי 42.2 ק”מ
המרחק מכתיר אותי כאיש ברזל אך אני מעדיף “איש מלא”. מלא בהמון דברים ומוכן להתמלא עוד ועוד.

המון הערכה ואהבה לאנשים שהיו חלק מהמסע המופלא הזה-
נמרוד ויידה, דרור שלפמן, יובל שלפמן, יערה תם, דורון רצאבי, צחי אשרוב, מיכל עמית, אייל שוגר, איציק פינקל, אלית שטיינר, טל וייס, גליה כספי, מאיה אנגלהרד, גיא אנגלהרד, נדב ליאני, עופר בן יעקב, מיכל סיון, אבי סוויסה, דובי שגב, עופר גרייצר, אייל שטרן
לצוות המאמנים: טל שחר, ויקטור קיטייב ומיכאל קרויטר
ולכל חברי מועדון zen מאמנים לחיים

Comments

comments

צרפו אותי לקבוצה

  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.


טיפים ועידכונים מעולם הטריאתלון

חוויה טובה לכולם!

יחד עם מקצועיות ובטיחות, אנחנו מביאים את עצמנו למקומות חדשים, לסיפוק, להישג והגשמה. ב zen אנו חיים את מה שאנחנו מאמינים בו ומסגלים לעצמנו את מה שאנו רוצים לחיות.
במסגרת המועדון, בזכות התמדה ונחישות משותפת ובחברת אנשים טובה, כל אימון הופך לחוויה וההגשמה הופכת להיות חלק מהדרך. קראו עוד>>

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם

  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

התעדכנו גם בעמוד הפייסבוק שלנו

תקנון
כל הזכויות שמורות © לזן, קבוצת טריאתלון, חוגי טריאתלון, מועדון טריאתלון, ריצה, שחייה ואופניים.
שיווק באינטרנט - Wisy / אתרים בליסינג – Wish Lease / בניית חנויות בוורדפרס – x-Press