אחרי שתי עונות מאוד אינטנסיביות בליגת הטריאתלון הישראלי, תחילת העונה היתה מאתגרת מאוד עבורי… מצד אחד יש בי רצון עז להמשיך ולהתחרות בקטגורית העילית ובתחרויות בינלאומיות שמגיעות אלינו לאילת. מצד שני הקמת עסק חדש וזמינות פוחתת לאימונים הביאו אותי לתחילת עונה מאוחרת מאוד.
לא ידעתי כל כך מה הולך להיות בעונה הזו, רציתי לקוות שתחילת עונת מרוצי הכביש תכניס אותי לעניינים ושאוכל לקחת חלק פעיל בעונת המרוצים ובהמשך בתחרויות טריאתלון… אני עדין מפנטז על ניסיון נוסף לקחת חלק בתחרות באילת השנה בקטגורית העילית…
בתחילת חודש פברואר התקיים מרוץ ברוקס מרתוניה למרחק 5 ק"מ. רציתי לרוץ וגם הבטחתי לאילן מברוקס שארוץ במרוץ הזה אך לא התארגנתי ונרשמתי ברגע האחרון ממש (בבוקר המרוץ, כ- 30 דקות לפני הזינוק).
יצאתי למרוץ כדי לרוץ קל, "קצב נוח" וקבוע… הרגשתי מעולה, הצלחתי להחזיק קצב קבוע של 3:30 וסיימתי בתחושה שנשאר לי משהו ברגליים משתי העונות המטורפות שעברו…
שמונה ימים אח"כ בחצי מרתון עין גדי – טסט לבדיקת היכולות… הגעתי לריצה קצת יותר אופטימי בזכות הריצה ב"ברוקס מרתוניה"… גם הפעם, התחלתי בקצב מתון, במטרה להגביר בהמשך… הריצה הלכה באופן קלאסי! למרות חזרה קשה יותר בעין גדי, הצלחתי לשמור על הקצב ואף להגביר מעט… עשיתי שיא אישי בחצי מרתון כשמבחינתי אני ממש לא מאומן, אבל הכושר האירובי היה במצב מעולה כנראה והיכולת המנטאלית אפשרה עוד יותר את ההישג.
בסוף המרוץ כבר פנטזתי על מרתון… שנים אני רוצה לעשות מרתון אבל הטריאתלון "מפריע" לי… כל דבר בעתו אמרתי, אבל הפעם חשתי את ההזדמנות… אמנם המרתון קרוב מאוד, אולי אפילו קרוב מדי… שבעה שבועות ועדין לא נרשמתי… אבל נראה שזו ההזדמנות שלי לעשות זאת… הכנתי אנשים רבים למרתון לפי "הספרים" ואינטואיציה אישית, עד כה כולם הצליחו להשיג את מטרותיהם ואף יותר מזה ונשארו בריאים לחשוב על המרתון הבא מיד על קו הסיום, אך לא ביצעתי אחד בעצמי… דיברתי עם אשר, מיד הוא אמר "אתה יכול, לך על זה"
יומיים אח"כ ב 21/3 החלטתי יחד עם יונית שאנחנו הולכים על זה… קיבלתי מאשר את השבוע הראשון של התכנית שלנו ויצאנו לדרך… (עדין לא נרשמנו למרתון…)
סמכתי על הרקע שלי, על הכושר האירובי המבוסס (הוכחה מעין גדי) וידעתי שאני יכול להספיק להתכונן בשישה וחצי שבועות… אני צריך רק לשים לב שאני מעמיס מספיק, אך לא הרבה מדי, ומספיק להתאושש בזמן…
ההתלהבות של השבוע הראשון, פספוס אימון ו"השלמתו על חשבון יום מנוחה כבר יצרה עומס והרגשתי כאבים עזים בריצה… רצתי בשבוע אחד 120 ק"מ! טעות! בלי לשים לב… שילמתי את המחיר בשלושה ימים של מנוחה וחזרה רגועה מאוד אח"כ… שבוע שלם כמעט בלי אימונים…
רגוע חזרתי לתכנית, ידעתי שהצבתי לעצמי מטרה מאתגרת- לרדת משלוש שעות במרתון (קצב 4:15), אך גם ידעתי שעם הכנה נכונה בזמן שנותר, אני מסוגל לעמוד בזה…
בתחילת חודש מרץ, מחנה אימונים של הקבוצה שלי, סוף שבוע מדהים! אך ניסיון הריצה שלי יחד איתם הזכיר לי שהפציעה עדין לא עברה וכדאי לחזור לנוח…
הרבה אומרים "הכל בראש", אך יש לזכור שהראש בכל! על אף שלא היה זמן.. עוד חצי שבוע של אימונים עבר ללא אימונים. הכי חשוב שהרגל תתאושש… באימון שחייה אשר אמר שאם הכאבים קיימים גם בשחייה זו דלקת ולא שבר מאמץ (=חדשות טובות…). קצת משחה, עוד יומיים מנוחה וריצה איטית!
במרוץ כפר סבא טסט נוסף ליכולת הריצה בקצב, טסט נוסף מוצלח רק חצי דקה לאט ממרוץ כפר סבא בשנה שעברה… אני במצב טוב…
אך עדין לא עשיתי שום ריצה ארוכה…
יש אומרים שריצה ארוכה בתכנית אימונים למרתון היא ריצה מעל 30 ק"מ… אם כך, אז הריצה המסכמת שלי היתה הריצה הארוכה היחידה ועוד שני אימונים שהגיעו ל 29 ק"מ.
כמאמן אני מאמין במשפט Less is more… כספורטאי תמיד אני מתרכז במה שעובר עלי כעת! בהווה… מה אני חש עכשיו ואיך אני יכול להתמודד עם זה הכי טוב.
הספורט בכלל וספורט סיבולת בעיקר הוא לפחות 51% מנטאלי… צד מנטאלי חזק יכול לשפר בצורה משמעותית את הצד הפיזי. לעומת זאת גם כשהצד הפיזי חזק מאוד, הצד המנטאלי יכול להחליש את היכולת הפיזית מאוד. אצלי בכל השנים עבודה מנטאלית נכונה עזרה לי להשיג הישגים ולהתקרב מאוד למיצוי פוטנציאל אישי בכל דבר שעשיתי ועוד אעשה…
יש עוד דברים לכתוב בדרך, אבל אני קופץ מכאן ליום המרתון… הגעתי, כמו שרציתי, "רעב" לריצה, תחושת כבדות מחד ומאידך אמונה מלאה שאני מוכן ויכול לה… רצתי עד כה רק 28 ק"מ בקצב המטרה אך האמנתי ביכולתי..
הזינוק הלך חלק, המארגנים עמדו בזמן במדויק, הסדר והארגון מבחינת הגישה שלנו לקו הזינוק היו מפתיעים בדיוק ובנוחות, ללא צפיפות, המרוץ זינק ואני בדיוק בקצב, החימום היה יעיל!
החזקתי קצב מדויק לפי השעון שלי 4:08- 4:12, שתיתי בכל תחנה, צרכתי את הג'לים על פי התכנון, בק"מ ה 12 התחיל לרדת גשם, גשם מרענן והכל עובר בעונג מלא!
בק"מ ה 15, מוקדם מהצפוי, אני מתחיל להרגיש קושי, שלא משפיע לי על הריצה אבל מרמז על ההתמודדות המצפה לי בהמשך…
המסלול של המרתון יצא לכיוון צומת גלילות ובחזרה לשדרות רוקח פגשנו את רצי חצי המרתון- שינוי מרענן אשר מילא את הכביש ברצים ובספורטאים. היה כיף לרוץ איתם, לפגוש אנשים מוכרים בדרך, לעודד ולקבל עידוד במהלך כשני קילומטרים לפני שנפרדנו שוב…
בק"מ ה 24 אני מרגיש שהמצב טוב מאוד ומגביר כ 5 שניות לק"מ, הרגשתי עם זה מצוין, אך בק"מ ה 32 כבר הרגשתי עייפות שהצטברה, אזלו לי הג'לים והחלוקה של האיזוטוני בכוסות כנראה לא סיפקה מספיק מלחים… ירדתי חזרה לקצב המקור עם התכווצות השריר הראשונה…
מהר מאוד הקצב ירד בעוד 10 שניות לק"מ…
הבנתי שאני פוגש את הקיר…
הקצב יורד והמאמץ עולה…
התכווצות רצינית של השריר הדו ראשי ברגל, שלשמחתי הצלחתי לשחרר לפני ששרירים אחרים נתפסים.
הקיר הזה לא נעים בכלל… אני מבין, לפי ההתכווצויות שלא לקחתי מספיק מלחים.
את החולשה הזו בשרירים כבר פגשתי בעבר בפעילויות אחרות, אך במרתון זה שונה, כשאתה צריך להחזיק קצב ריצה זה אחרת… עברתי לרוץ מקילומטר לקילומטר… סה"כ מהקילומטר השלושים ושנים היה מאתגר ביותר. בכל צעד התמודדתי עם כבדות והתכווצויות בכל שרירי הרגלים. הקצב ירד (10-20 שניות לק"מ פחות מהקצב שלי)… מצד אחד זו תחושה שמשאית מתנגשת בך ושאתה לא זז… מצד שני יש בי עדין אנרגיה לרוץ בקצב הזה… עייף, תשוש וכבד, אבל זז…
אני מכיר את המסלול הזה על בוריו… את כל האימונים במהלך ארבעת השבועות האחרונים אני עושה על המסלול, בכל פעם על חלק אחר שלו. אני מכיר כל פניה, כל עליה, כל גשר וזה עוזר!
מנקודה לנקודה… אני מסתכל קדימה, מחפש סיבות לחייך ונקודות בהמשך הדרך להגיע אליהן… כשאני מגיע אליהן אני מחפש את הבאה… כל מטר מביא איתו התמודדות קשה והתכווצות שמחכה לי מעבר לפינה. יחד עם כל התחושות הללו, אני יודע שאני מסיים…
כבר מהקילומטר ה 34, אני יודע שהגבול העליון שלי לריצה- לרדת מהשלוש שעות, נמצא בסכנה… אני מחשב את מצבי ומבין שבקצב הזה אני בתוך התחום, סביב ה 2:59, אך זה אומר שאני צריך להמשיך בקצב הזה…
רחוב הירקון בחלק הצפוני שלו, נותרו 4 ק"מ לסוף ויש מגמת עליה קלה שצורבת בשרירים, הירידה בכיכר אתרים דופקת ברגליים כמו פטישים, מזכירה לי אותי אומר ליונתן, אותו הכנתי למרתון הראשון שלו גם כן, שבשלב הזה "אתה ממש לא אוהב ירידות" זה מצליח להעלות בי חיוך ותקווה שהוא מאחורי לא יחוש את מה שאני חש כרגע…
שני קילומטרים לסוף, אני נפגש על הכביש עם אחרוני רצי העשרה ק"מ, שוב עם עוד רצים על הכביש, נותן תחושה טובה. אני עובר עוד רץ מרתון שהיה לפני כל הריצה וכנראה מתמודד עם "קיר" קשה יותר משלי. בתוך המצב ה(כמעט) בלתי נסבל הזה, אני מגרש מחשבות שאומרות לי לעבור להליכה, וממשיך.
קילומטר לסוף, אני עובר ליד בניין האופרה ויודע שכאן אשר צריך להיות… ואכן הוא שם, אני זוכר שהוא היה שם, אך לא זוכר שראיתי אותו… היה לי קשה מדי שם, אבל ידעתי שזה הסוף יש לי בערך קילומטר לסוף ונזכר ב 195 המטרים הנוספים, בא לי לרדת מהשלוש שעות.
הרגליים נפתחות לי, אני מסתכל על השעון ואני בקצב 4:05… אשר משתף תמונה שלי בפייסבוק מהרגע הזה, הרגליים באוויר, כנראה שכאן אני נפתח…
אני שומע את חלק מרצי העשר לידי נאנחים בעוברי והאנחה היחידה שלי מתורגמת לצעד מהיר יותר ולקצב…
צעקות עידוד מעבירות צמרמורת.. אני מזהה חברים ומתמלא גאווה, שער הסיום של העשרה ק"מ מול העיניים, זה אומר ששלי ממש בקו שלו מימין, ליד הים.
אני מגיע לשער הסיום, השעון מעליו מראה 2:59 ועוד כמה שניות… חצית הקו מערפלת את הזיכרון והכאב של כ 11 ק"מ של קושי רב ומביאה איתה התרגשות רבה, שמחה וגאווה.
מחפש במבט אנשים אהובים
ונהנה מהרגע
סיימתי את המרתון הראשון בחיי
אני זוכר כל קילומטר במרתון – רובם חווית ספורט חיובית וטובה, חלקם חווית ספורט קשה ומאתגרת אך מספקת באותה המידה…