הספורט עבורי הוא דרך חיים, אני חי ונושם ספורט כל יום ועדיין הוא מצליח להפתיע, לפגוש אותי בכל מיני מקומות כדי להראות לי עוד דבר אחד או שניים שלא ידעתי על עצמי, או שחשבתי שאני יודע, ולמדתי שלא…
לפני כחודש פנה אלי יובל, ספורטאי אהוב, ושאל אותי אם שמעתי על המסע אופניים לאילת שמארגנים ב"איחוד הצלה"… לא שמעתי, סיקרן אותי. התקשרתי לאייל פרל המארגן: "זו פעילות התרמה של ארגון איחוד הצלה לטובת אמבולנס באילת, צריכים לגייס חצי מליון שקל", פאוזה דרמטית ואייל המשיך "נר שני במטולה – נר שלישי באילת ".
אני חייב להודות שרק אז נפל לי האסימון*, כי הכוונה לעשות את זה רצוף. לא היססתי והודעתי: "אני בפנים!".
בכושר רכיבה דיי ירוד, למען התחושה שאני עושה משהו, התחלתי לזוז על האופניים לכל מקום שיכולתי והרי נותרו רק כעשרים ימים עד ליציאה למסע. אם להפוך סיפור ארוך לקצר, סיימתי מסע רכיבה מאתגר ומעצים של 24 שעות מטולה ועד אילת. רכבתי יחד עם קבוצת רוכבים מיוחדת במינה. 482 קילומטרים. התחלנו ביום שלישי בארבע לפנות ערב וסיימנו כמעט 24 שעות אחר כך.
המסלול: מטולה > קרית שמונה > צומת עמיעד > צומת כפר נחום > צומת יהודיה > צומת צמח > צומת לידו דרך כל כביש הבקעה > צומת הערבה > אילת.
כיאה לתחרויות איש ברזל, אולטרה מרתון או כל אירוע סבולת ארוך, גם במסע הזה התחלתי ולא ממש ידעתי איך אסיים ומה יהיו התחושות, פיזיות או מנטליו
ת לאורך הדרך. לשבת על האופניים במשך 24 שעות ללא שינה, עם כמה הפסקות בודדות למילוי מצברים, לדווש לילה ויום תוך שמירה על ריכוז, שמירה בטיחות של כל אחד מהרוכבים שסביבי. ככל שהשעות על האוכף חלפו כל אלה הפכו לקשים ומאתגרים יותר ויותר.
על תחרות איש ברזל אומרים שהיא 90% מנטלי וה"חצי השני" הוא פיזי. המסע הזה לא נפל מכל אלה, היה אירוע ארוך מאוד שלא קדמה לו כל תקופת הכנה מיוחדת. בגלל משך זמן המאמץ נדרשה כאן עבודה מנטלית חזקה, המון סבלנות ונחישות. מה שהיה לי ברגליים זה מה שהיה, ומה שהצלחתי להוציא מהראש "בזמן אמת" – זה מה שלקח את הגוף קדימה.
גם תוך כדי כתיבת שורות אלו, עדין יש דברים שלא באמת הצלחתי לעכל מבחינה מנטלית. אני נזכר במחשבות שרצו לי בראש אחרי שלוש וחצי שעות מהיציאה (וכ 90 ק"מ של רכיבה) השעה שבע וחצי בערב ולפנינו רכיבה של עוד 400 ק"מ, לילה ויום שלמים, אנחנו והאופניים.
ושוב המחשבות שרצו במוחי אחרי 9 שעות של רכיבה (צומת לידו – איזור צפון ים המלח)… עד כה עשיתי הרבה מאוד מסעות יום שאורכם נמשך סביב 200 ק"מ 8-10 שעות, אך פעם ראשונה בחיי שרכבתי כל הלילה ופעם ראשונה בהחלט שאחרי רכיבה של לילה שלם עוד לא הייתי בחצי הדרך שנותר לרכוב.
הייתי עייף מאוד, העייפות הזו היא טבעית, זה היה ברור שהיא תגיע. ניסיתי להקביל את תחושת העייפות לזו של אמצע המרתון בתחרות איש ברזל או להקפה השנייה באולטרה סובב עמק הראשון שלי, קשה להשוות. אחד החבר'ה אמר יפה כשעברנו את המלונות בים המלח לקראת זריחה – "איך הגוף שלי רוצה עכשיו לקחת חדר…"
כולנו רצינו לקחת חדר, אך אני יודע באופן מוחלט על עצמי, כמעט בטוח לגבי כל השאר, שהשינה שלנו, אחרי המסע הזה הייתה הרבה יותר מתוקה מהשינה שהייתה, לו הייתה, באחד המלונות בדרך, או במקרה והיינו נאלצים להפסיק.
העייפות הזו היא שממלאת את הגוף, יחד עם תחושת ההצלחה במשימה, יחד עם תחושת הביחד של דבוקת הרוכבים והתמיכה של צוות כל כך גדול של איחוד הצלה שעטף אותנו בהרבה חום ורצון לתת ולסייע עשו את המסע הזה למיוחד במינו. מצאתי את עצמי מתרכז בדברים הטובים, חוסך אנרגיה גם על המחשבות ויודע שאני שם כדי לעשות את זה יחד עם כולם – אין אופציה אחרת.
היו רגעים שקטים, בטיפוסים או משב קור שנכנס בהם היה שקט, דופק שעולה פתאום או נשימה כבדה בגלל המאמץ הממושך שם המחשבות ניסו להפליג למקום אחר, לשאלות סתומות שאין עליהן תשובה, כמו "למה אני עושה את זה" – שם אני חושב על האתגר, על המטרה, על מה שהביא אותי לשם, על כל מי שנמצא עכשיו בבית ומחזיק לי אצבעות ומדרבן אותי ולו מעצם היותו בבית ומחכה לשמוע את העדכון הבא… הדברים הללו מדרבנים מאוד, הם לא הופכים את המאמץ לקל יותר, אך הם עוזרים מאוד להמשיך, כי הגוף רוצה להפסיק.
באתי לרכוב ממטולה לאילת, זה מרחק רצוף שקשה מאוד להכיל, אז חשבתי על עין גדי- פחות מחצי הדרך לשם… וכך לאורך הדרך… חלוקה למקטעים עד לנקודה המשמעותית הבאה… טוב, לא לכל אורך הדרך. היו חלקים בהם שרנו במלוא גרוננו לתוך הלילה, צחקנו, שיתפנו ועזרנו אחד לשני, שם לא היה צורך בעבודה מנטלית, הלא עבודה מנטלית בספורט היא היכולת שלנו לבצע פעילות פיזית בעזרת המחשבה.
בתדריך לפני אירוע סבולת ארוך וחשוב אני נוהג לומר לספורטאים שההבדל בין נחישות לעקשנות הוא מאוד דק. חשוב מאוד לדעת ולבחור היכן אנחנו שמים את הגוף שלנו ולקחת על כך אחריות. המסע הזה היה מאתגר יותר מכל אירוע ספורט שעשיתי בעבר, אך כמו שאר האירועים, הוא שם אותי מדרגה אחת למעלה, עם חיזוק התחושה שבין החלטה למטרה יש דרך והיא זו שקובעת את ההגדרה שבין הצלחה לכישלון. לעתים אנחנו מגיעים למטרה והדרך לא מספקת כלל. אני דוחף לכך שנדגיש את הדרך, נבנה כמו שצריך וגם אם לא נגיע למטרה בדיוק כפי שרצינו, עדין נתמלא תחושת גאווה שעשינו מה שצריך. נלמד ונשפר כמובן, אך זו הדרך להגיע רחוק, להגשים ולהתפתח כראוי. כמובן שמנסיוני ומנסיונם של אחרים, הדגש הזה על הדרך מגדיל מאוד את הסיכויים שנצליח במשימה שלנו.
8 רוכבים נחושים, אייל, ליאור, ברוך, בועז, אליעזר, מרדכי ואמיר היקרים עכשיו אפילו יותר, וצוות אדיר של מלווים מאיחוד הצלה שעשו את הכל כדי שיהיה לנו מה שדרוש ונרגיש בטוחים. תודה רבה לכל אחד ואחת מכם על התמיכה ועל ההזדמנות להיות חלק ממשהו כה גדול. חוויה של פעם בחיים.
לחוויות מדהימות כמו זו, כיבוש יעדים ספורטיביים, רכיבות שבת ועוד ועוד הצטרפו אלינו. לפרטים נוספים לחצו כאן או על התמונה>>>
אסף.
*אסימון – מטבע באמצעותו בני גילי נהגו להתקשר ממכשירי טלפון ציבוריים גדולים [נייחים] שהיו מוצבים ברחובות העיר ומיועדים לרשות הכלל.