מוטיבציה והתמדה. באימונים.
"איזה כיף לך שאתה מצליח" – לרוב נשמע את המשפט הזה מאלו המרגישים פחות מצליחים. ואלו ש"מצליחים" לא תמיד יסכימו להגדרה הזו, כי גם הם רוצים יותר, הם מרגישים שאפשר יותר או שהם לא מצליחים מספיק לדעתם.
לפני כמה ימים שמעתי את פרופסור טל בן שחר בפודקאסט, מדבר על מדדי האושר , או מה זה להיות מאושר- (ממליץ בחום להקשיב!). אחד הדברים המשמעותיים ביכולת שלנו, לעזור לעצמנו, להיות מאושרים הוא העשייה, הפעלתנות והמוטיבציה לעשות. אך המוטיבציה לא תמיד קיימת. למעשה ברוב המקרים אין לנו מוטיבציה לעשייה. למרות שקשה להאמין על האנשים שעושים כל הזמן, נראים כל כך חיוניים, אנחנו מיד מתארים לעצמנו שקל להם לעשות את זה, אחרת , אולי הם לא היו עושים?!
מה שנראה לנו קשה ובמיוחד מה שאנחנו פחות מצליחים לעשות ביחס לעצמנו, יתפרש אצל האחר כקל. או שנשכנע את עצמנו שהם טובים יותר מאתנו, לכן הם מצליחים ואנחנו לא.
אך זה לא נכון, כשספורטאים במועדון שומעים ממני שהיה לי קשה לבצע את האימון, שהיה קשה לקום בבוקר, לעתים קרובות אומרים חצי בצחוק- "טוב לדעת שגם אתה אנושי" או "קשה לי להאמין", בעיניי ככל שעושים יותר, עולה הסיכוי שיהיה אתגר, בטח בבוקר, אלו שעושים יותר ומתמידים פשוט יתגברו על זה ויצאו החוצה, שם התחושות משתנות.
אז מה יעזור לנו להאמין בעצמנו יותר, לעזור לעצמנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות?!
ההבנה שהמוטיבציה לרוב לא נמצאת שם בהתחלה, כשאנחנו שומעים את השעון המעורר. פרופסור טל בן שחר אמר- האמונה שבכדי לעשות צריך מוטיבציה, היא שגויה, מטעה והפוכה! כדי לעשות צריך לעשות וכדי להתמלא במוטיבציה – צריך לעשות. זה כמו לבקש מאופה שתהיה לו מוטיבציה כל בוקר ואם אין, אז לא יהיה לחם במאפיה?! לא! קודם עושים, יש לחם נפלא, אם המוטיבציה באה, כיף לנו, ואם לא- היא תבוא בפעם הבעה, העיקר שעשינו.
חשוב לזכור שההורמונים המופרשים במוח – דופמין, סרוטונין ועוד, מופרשים כתוצאה מהעשייה, מהסיפוק והעונג שבביצוע. לא תמצאו שחרור דופמין כתוצאה מהמוטיבציה לעשות וסרוטונין לא ישתחרר כשאנחנו קמים מהמיטה. המוטיבציה עולה, ככל שכיף לנו יותר, ככל שאנחנו מסופקים- מלאי הורמוני סיפוק ושביעות רצון. אם התחושה הזו תחזיק עד לבוקר האימון הבא, הרווחנו ונצא בחדווה לאימון, אך אם לא, נחדש אותה על ידי יציאה לאימון גם אם אין לנו חשק. כך עולה הסיכוי להתמדה.
נזכור שהתחושה הטובה מגיעה אחרי כמה דקות, או עשרות דקות ואולי היא לא תגיע באותה הפעם. אך הסיכוי יגבר להגעתה ככל שנעשה. פרופסור בן שחר הציע לחשוב על זה כעל "המראה איטית" צאו למסלול ההמראה והתחילו, תנו לעצמכם חמש דקות לצורך קבלת התחושה הטובה של העשייה ואם זה לא יספיק , נאריך את מסלול ההמראה לכמה דקות נוספות, בסופו של דבר, התחושה תגיע ואם לא, סוף האימון יגיע והרווחנו את ההתמדה, עד לאימון הבא.
אני יכול להבטיח שככל שיוצאים– קל יותר לצאת לאימון הבא,
וככל שלא יוצאים – קל יותר לא לצאת לאימון הבא
עכשיו נותר לחשוב ולשאול מה אנחנו רוצים עבור עצמנו – לצאת או להישאר
בהצלחה
אסף