אופיר שריד מסכם את התחרות:
אז זהו, הגענו הביתה שתי מכונות כביסה כבר הופעלו והשלישית בדרך..
אפשר לסכם את כל המחשבות שלי ב 24 שעות האחרונות.
אני אתחיל בזה שאני חושב שהגעתי מוכן, לא היה בי את אותו הפחד שהרגשתי בפעם שעברה. הגעתי בלי פציעה (תודות לתוכנית מעולה) ובכושר טוב כך שנשאר רק להוכיח את זה בשטח.
ערב לפני התחרות עבר כמצופה. ללא שינה, עם ילדים שמתעוררים, שיעולים צינונים, החלפת מיטות באמצע הלילה ועם אישה מקסימה שניסתה לעשות הכל כדי שאמשיך לישון.
השעון כוון ל 4:50 והשכמה "טבעית" הייתה כ 20 דקות קודם. ארוחת בוקר פשוטה ולענין עם משה גיטלמן ("איש הברזל המדהים") ויציאה לשטח ההחלפה לראות אם האופניים ישנו טוב ממני, גם הן צריכות לעבוד קשה היום.
שש בבוקר יציאה לים. קר בטירוף, לקחתי גרביים שאוכל לזרוק אותם אחרי זה. עמדתי בחוף בחושך עם עשרות אנשים מסביבי ועם ינון שנוף גובהו השרה בי ביטחון עמוק.
שש ורבע, כאשר השמש שולחת מופז עמום של קרניים ורודות, הזניקו את הברזלנים וכמה דקות אח"כ נכנסתי למיים להרגיש את התחושה. כמה מכות קטנות עם היידים ואני מסודר על קו הזינוק.
שש וחצי הזנקה- איזה כיף!! על ההתחלה אני מרגיש תחושת ביטחון. זוכר להסתכל קדימה, לתת מבטים קטנים, חוטף לאפות לפנים ודחיפות וזה לא מזיז לי. האויר ממלא את הריאות. כל נשימה מנפחת חמישה ליטר של ריאות. ממשיכים. בניגוד לפעמים קודמות ולאימונים שבהם הרגשתי נורא בהתחלה ורק רציתי לצאת ולהוציא את הראש מהמיים, פה זה לא היה. איזו תחושה טובה של התגברות.
הגעתי למצוף האחרון בדיוק של מצפן ויציאה החוצה (חבל, נהניתי, יכולתי להמשיך עוד.)
החלפה לקחה לי המון זמן (9 דקות) אבל התנגבתי התלבשתי טוב, נתתי נשיקה לליבי, ליטוף לכרמל על הראש, והתחלתי לעלות.
הרכיבה קשה כמו תמיד, ידעתי שיקח לי פחות או יותר 3 שעות 45 דקות (בדומה לפעם שעברה) אבל שאצליח לנהל טוב יותר את התזונה, את השתיה ובייחוד את הדופק. להשאיר גם כוחות לריצה.
הרכיבה מקסימה, מאתגרת, נוף מדברי ארוך ואין סופי, עולים הרבה יורדים מעט. לא חשוב אם הכוון צפונה או דרומה תמיד מרגישים את הרוח בפנים. אין ספק שזה מסלול קשוח שלוקח אותך לקצה. (1711 מטר טיפוס). קר מאוד למעלה, חמש מעלות בלבד אבל לא כל כך מפריע לי (אחרי ימי שלישי בבני ציון הקפואה אולי גם מתרגלים לקור הזה). מלא חיילים בדרך, על כל גבעה ותל עומדים חיילים ושומרים עלינו, עדיין אנחנו לא באירופה אם משהו חשב כך לאור הארגון המאוד מקצועי של החרות. החיילים בחרמוניות כובע גרב וכפפות ואנחנו עם לייקרה דקה ואף מנוזל מהרוח.
בסיום, אני מגיע ל T2 בנטפים הקפואה, ורואה את שלי (שתחיה האישה הזו..) רצה אליי עם הילדים.. חוזר ולוקח את שקית ההחלפה, נועל נעליים מעיף את המעיל והכפפות ומתחיל לרוץ.
ההרגשה קשה. הקיבה מתעגלת מתפשטת ומתכווצת ומתחילה לפתח לה חיים משלה. למזלי זה עובר תוך 15 דקות בערך. איזה ירידה מדהימה ואיזה נוף. מרגיש שהקצב טוב ועף עם הירידה. פוגש את אשר בדרך בשום מקום (לא ברור לי איך הוא הגיע לשם..) מקבל זריקת עידוד לוריד וממשיך להזרק קדימה. זה לא בדיוק ריצה, יותר דומה לאדם שדוחפים אותו מאחור. הכל טוב והכל בסדר עד שמגיע למישור, כיכר מרידיין. מהנקודה הזו הכל מתהפך. לא מצליח לזוז, לא מצליח לרוץ, לוקח ג'ל ומקווה שיעבור. הארבע ראשי כואב בטירוף. לא זז. נעול!.
אני ממשיך לרוץ (לדדות יותר נכון ) לריף הדולפינים. איזה סיוט. אני לא מצליח לרוץ, התוכנית משתבשת..
קור רוח. לא להשבר. לא ללכת. גם אם ארוץ לאט זה עדיין טוב מללכת. לא מסתכל בשעון כדי לא להתאכזב.
מנסה לשחזר שירים, לחפש עידוד בקהל, לראות את המלון מתקרב, להתעלם מהסביבה ורק להמשיך ולהמשיך להרים רגליים על אף שמצב הארבע ראשי כמעט ולא מאפשר זאת. כואב לי נורא. זאת לא הריצה שלי, לא הקצב שלי.
עובר ל MODE השרדות ולא מפסיק עד הסוף. אין מה לעשות זה ספורט וניתן גם לצפות לזה. החשוב מבחינתי באותם רגעים היה להגיע לסיום ולא חשוב מה. גם ההתמודדות עם השינוים ועם הבלתי מצופה היא גם חלק מהספורט ומעצם היותך תריאתלט.
לסיכום- הפתעה מעולה ומוצלחת מאוד מבחינתי בשחיה. הסיבה שלשמה הגעתי לקבוצה הייתה השחיה והרתיעה הפסיכולוגית שלי מהמים, מהנשימה, מהדחיפות וכו'. כל זה הצליח להיעלם כלא היה לאחר חודשים של אימונים קבוצתיים ואימנים אישיים עם מאמנים אדירים. הרכיבה- אין הפתעות. הקושי היה צפוי ועשיתי אותו כפי שרציתי. לגבי הריצה- למרות שהרגשתי שמאוד השתפרתי בריצה בחצי השנה האחרונה ובתחרות יכולתי גם להביא את זה לידי ביטוי זה לא הלך לי החל מהחצי השני של הריצה. לא נורא. זה משאיר לי טעם של עוד.. מקום להוכיח שאפשר להשלים את שלושת המיקצים בצורה מיטבית באופן אישי. זה אפשרי אני בטוח.
אשר ואסף- התוכנית הייתה מצויינת. אין ספק שהיא מעלה אותך מס' דרגות למעלה. החודש וחצי האחרונים עם כל ההחלפות הביאו אותי למצב שאני רק מחכה להתחיל ריצה אחרי רכיבה. זו הרגשה נהדרת שהדברים משתלבים יחד.
מאוד נהיניתי מהדרך, מהאנרגיות, ומהאנשים הנפלאים שקוראים עכשיו את הדף.
החוויות של ערן ויתקון מהתחרות:
אז אי אפשר בלי סיכומים ועכשיו אחרי שקט תעשייתי בסטאטוסים שלי בשקט שאחרי הסערה בבית הגיע הזמן לכתוב כמה דברים.
הגעתי לתחרות ישראמן 2012 עם רגשות מעורבים מאד, מצד אחד הייתי אחד המתאמנים הראשונים שהצהיר שהוא הולך על האתגר ומצד שני החיים זרמו כך שלא הצלחתי להרגשתי להכנס לתוכנית אימונים מסודרת ומחייבת כמו שנדרש ממי שהולך לאתגר כזה. אז אחרי כמה סופי שבוע מושבתים ואימון מסכם שבוצע באוזון ביצעתי "ריאליזציה של קצבים" והחלטתי כי אני מנסה לרדת מ7 שעות. Dana Sithakol Witkon תצהיר כי הימים האחרונים לפני התחרות היו מתוחים מאד לגבי אבל הגענו ביחד לאילת.
ואז משהו למעלה מתכנן עבורך תוכניות אחרות, התחיל בכך שסידרתי את עמדת ההחלפה ביום חמישי בערב ובכלל לא שמתי לב כי הנעלי רכיבה שלי אצל אפרת ברכב (תודה ל Orit Ram-nof על התזכורת), המשיך בכך שבבוקר התחרות ב05:15 גיליתי כי יש לי פנצ'ר בטובולאר. החלטתי לא לתת לבעיות להוציא אותי מאיזון וכשכולם סידרו את העמדה החלפתי את הצמיג ספייר ונעמדתי מוכן על קו הזינוק. אחרי מקצה השחייה שעבר בשלום יצאתי לרכיבה עם אורית ואפי ואז אחרי העלייה שהתגלתה כפחות מפחידה ממה שחשבנו הגיע פיצוץ נוסף בצמיג. והנה אני 25 ק"מ לתוך הרכיבה חושב לעצמי "אין מצב שאני מסיים כאן את התחרות!" וב6 מעלות ורוח מטורפת חיכיתי לאופנוע שהזעיק את הרכב הטכני שתיקן את הצמיג הנוסף ואחרי קצת מעל 20 דקות הייתי שוב על האופניים. ידעתי כי את יעד 7 השעות אני כבר לא אשבור אבל היה ברור לי כי אני מסיים את התחרות בכל מחיר. אחרי 5:40 הסתיימה הרכיבה והתחילה הריצה במורד ההר. בקצה ההר פגשתי את המשפחה הנפלאה שלי שנתתנה לי זריקת עידוד לסיים את הריצה. ואם כל זה לא מספיק אז בק"מ ה19 בחציית הגשר מעדתי ופגשתי את האספלט… הגעתי לקו הסיום אחרי 07:40 עם תחושה שאני איש ברזל שסיים תחרות של חצי איש ברזל.
אז תכננתי התמודדות מול השעון וקיבלתי התמודדות מול תקלות ובשורה התחתונה אני מרגיש שניצחתי.
מצדיע בענק לכל השותפים לדרך והחברים לתחרות כל אחד והתוצאה שלו, בין אם זה מקצה המלא או המקצה של החצי זו תחרות מטורפת אבל הנאה צרופה.
זה לא יהיה סיכום בלי לומר מילה לא.א. מאמנים, כל הכבוד לכם! כמו שאחד מכם אמר לי בשקט באילת… "כנראה שאנחנו עושים משהוא נכון" אם כל כך הרבה חברה נמצאים כאן בתחרות ועוד זוכים בגבעי נצחון. אז ברור! אתם עושים את זה נכון, הן במינון והן בתמיכה. תודה לכם.