תפריט

קבוצת ריצה – כשאתה “עובד” בתחביב שלך

הספורט והריצה אינם באמת העבודה שלי

כששואלים אותי מה אני עושה, בלי לחשוב הרבה אני עונה תשובה מהירה- מאמן. ואז מוסיף, מאמן קבוצת ריצה וטריאתלון. אולם כשאני יושב לשיחת עומק ושואלים אותי מה אני עושה (ללא חשש מפילוסופיית יתר) אני עונה שאני עושה ספורט, לעצמי ולאנשים.

אם להיות כן, לא בכל רגע נתון אני מרגיש 100% לגבי העיסוק שלי, אני כל הזמן חושב למה אין לי “עבודה רגילה” ובכן, ניסיתי פעם להיות שכיר (במעבדה בתקופת התואר השני) לכמה שבועות וזה לא עבד כל כך. אהבתי (ועדיין אוהב) ללמוד והתחום היה מרתק, אבל הקירות האלו לא בשבילי גם כשאני כותב את השורות האלו בחדר העבודה, בין קירות,  אני כותב את מה שחשבתי עליו במהלך הריצה בחוץ. לסיכום אני בכלל אני חושב ש”אין דבר כזה עבודה רגילה” אבל את זה אשמור לשיחה על כוס קפה.

חוויות גדולות ומשמעותיות של חיי קשורות באופן ישיר לספורט בכלל ולריצה בפרט וזה הבסיס לשאלה – למה אני כל כך מחובר ואוהב את מה שאני עושה, את ה- “עבודה שלי”. כשאני מדבר על העבודה שלי, אתרכז באימון ריצה, אימון קבוצות ריצה ואנשים שרוצים להיות ספורטאים ברמה כזו או אחרת באמצעות ריצה.

ריצה היא תחום ספורט מחד אך עולם ומלואו מאידך. אני רואה זאת כדרך חיים. משלבים מאוד מוקדמים של האנושות בעלי חיים ובני האדם נדרשו לרוץ כדי לשרוד- לתפוס את מזונם, להגיב לסביבה ואף לברוח מסכנות. ככל שהאדם התקדם בהתפתחותו יכולת זו התפתחה ונוספו לה סיבות רבות נוספות ובעיקרם, לפחות למאמר זה, הספורט, מיצוי האנרגיה הטמונה בנו, בגופנו ובמוחנו, לרוץ.

במסגרת העבודה במועדון כמאמנים אנחנו פוגשים אנשים רבים, ספורטאים בקשת רמות רחבה, בעלי ניסיון הרוצים לשפר את יכולתם, להגדיל מרחק ולשבור שיאים אישיים. לא כולם כאלו, האמת היא שגם לא הרוב.

קבוצת ריצה נתפסת כמסגרת של רצים, מסגרת של ספורטאים שעושים ונושמים ספורט, אבל בעיני לא כך הדבר. דוגמאות רבות של אנשים שהחליטו שהם רוצים “לעשות” ומצאו את המסגרת התומכת המתאימה, באו, עם אומץ ולפעמים גם בעזרת דחיפה של חברים, מה שנקרא לזרוק את הכובע מעבר לגדר ולעשות מה שצריך כדי להגיע אליו. אלו שמגיעים “לא בכושר” מבחינתי משתייכים לקבוצה הראשונה, יש להם רקע, הם יודעים מה זה לשמר שגרת אימונים ספורטיבית, מה שנדרש זה לעשות את הדברים נכון. אני כמאמן, גם מניסיון של ספורטאי יכול כבר במפגש הראשון לראות את התהליך שהספורטאים האלו יעברו בשיפור ממצב של כושר אפס או ממצב של יכולת מסוימת וציפייה שלהם להגיע ליכולת גבוהה הרבה יותר.

אבל יש מקרים יוצאי דופן, באימון ריצה אישי או קבוצתי, שמגיעים אלי אנשים שנראה שהקשר שלהם לריצה הוא כמעט מקרי. אנשים אשר מתחילים מההתחלה ממש, עם יכולת פיזית בסיסית מאוד, יציבה בעייתית, טונוס שרירי נמוך, קואורדינציה מוגבלת ולעתים כאבי גוף מחוסר עשייה ספורטיבית. אנשים שנראים מאוד לא ספורטיביים, מגיעים למסגרת  ונשארים כי הם רוצים, כי הם נחושים וגם כי הם מבינים שהם יכולים לעשות את זה, כחלק מתהליך של “כניסה ושמירה על שגרת אימונים”- התהליך בכלל והריצה בפרט מונגשים להם בצורה כזו שגורמת להם להאמין במה שאני מאמין- ביכולת שלהם להצליח. התהליך הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. אני נהנה לראות אותם מפעם לפעם, מאימון לאימון מצליחים יותר, מתלהבים יותר מהריצה זה ריגוש שהוא גדול מאוד ואני מלא גאווה ממנו. גם בתהליך וגם באדם שבחר בו ובמה שהספורט והריצה גרמו לו- ממש מטמורפוזה אשר משפיעה על מסלול חייו כולו מבחינה בריאותית בעיקר.

עורכת דין צעירה, מגיעה למועדון ללא כל רקע של ריצה, המסתכלים מהצד יחשבו מה שהיא חושבת, שהיא לא ממש קשורה, אבל מה שמאפיין אותה זה שהיא רוצה. מדהים אותי בכל פעם מחד… הרצון הזה, הנחישות הזו, להתמודד עם כל מה שהריצה מביאה עלינו במיוחד שאנחנו מתחילים ללא רקע. לאחר כמה שבועות של הסתגלות, השיפור והחיבור נראים ומורגשים, אחרי עוד כמה שבועות מציבים יעד- ריצת עשרה ק”מ. כשקענו יעד של חצי מרתון זה היה ממש וואהו. קבענו, התאמנו ועשינו.

איש בן 56, עם יציבה כפופה שמספר לי שאמו כל החיים אומרת לו להתיישר אז לא משנה מה אני אגיד לא יעזור, אחרי כמה חודשים אומר לי שהיא שאלה אותו “מה עשית שונה? אתה זקוף יותר”, זה משהו מאוד מיוחד בעיניי. אותו אדם לא רץ לפני כן, כיום הוא כבר אחרי כמה מרתונים ומחזיק שגרת ריצה כחלק מאורך חייו.

בחור המגיע אלי עם מטרה של “להיות מסוגל לשחק כדורגל עם החבר’ה בשכונה, משחק של כשמונה דקות ובמשחק השני להיות מסוגל לעמוד כשוער בשער, אחרי כמה חודשים מסיים מרוץ של 10 ק”מ, ובהמשך, חצי מרתון, חצי איש ברזל ואיש ברזל. הכדורגל מזמן לא שם והיכולת הפיזית והמנטאלית מדהימות.

בחור כבן 40 אשר מגיע בחשש גדול לקבוצת ריצה שיזמה החברה בה הוא עובד (אחרת ככל הנראה לא היה מגיע למסגרת ריצה אף פעם בחייו), אחרי שהשתתף בקושי רב במרוץ הלילה בזמן של כ 75 דקות, מבין שיש לו מקום כבר מהמפגש הראשון, משיל מעליו תוך כמה חודשים כ 8 ק”ג מיותרים בזכות אותה התמסרות, לומד לרוץ ומבצע שנה אחרי את מרוץ הלילה בזמן של 52 דקות! תוך שליטה וללא כאבים, מלא מוטיבציה לעוד. עוד הישגים אבל בעיקר עוד מהתחושה הזו, החיוניות והכוח שהספורטיביות הוסיפה לחייו.

הספורט הזה, הריצה הזו משנה חיים, אין לי ספק בכך. את החיים שלי הוא שינה ללא ספק, ניתב אותם למסלול של הישגים, התמודדות עם אתגרים ספורטיביים במקום אתגרים אחרים שהיו בהם. הספורט עבורי הוא בופר (מייצב) של רגשות ותחושות, מאפס ומציב אותי בחזרה על הקו התקין שאני אוהב להיות בו, להתחיל ממנו ואף גבוה מזה.

אחי הגדול הוא אמן, כתב לפני כמה זמן שהאמנות איננה העבודה שלו, היא דרך חייו ואני אומר שהספורט והריצה אינם העבודה שלי, הם אמנות קסומה לעיצוב ושיפור חיי- זו דרך חיי. כך, אני אוהב את ה”עבודה” שלי, את המשפחה שלי, את חיי.

השאירו פרטים
וניצור קשר בהקדם

X