משך שנים רציתי לעשות משהוא עם עצמי – ולא עשיתי דבר.
הגעתי לגיל 40, אני כבר לא רזה כפי שהייתי בן 20 וגם לא בן 30.
אינספור פעמים הבטחתי לעצמי שאתחיל בפעילות ספורטיבית ואפילו היו לי כמה התחלות של צעידות לייליות, שתמיד היו מלוות בתחושה ש"הפעם אני נכנס לכושר" ותמיד, אבל תמיד זה נגמר בקול ענות חלושה, כלומר ב- הפסקה.
אגב, תמיד היו לי סיבות מוצדקות…פעם זה עומס בעבודה, פעם זה הילדים, פעם הרעייה, פעם מזג האוויר, פעם אני סתם עייף ורק לפעמים היתה זו ההכרה הלא ממש נעימה שזה לא אף אחד מאלה – אלא זה פשוט אני.
לפני חצי שנה קראתי על קבוצת ריצה שעומדת להפתח, קבוצה שמיועדת למי שעד היום לא היו בכושר, ו/או לא היו בפעילות כלשהיא, ו/או שרוצים להסיר מעליהם כמה קילוגרמים מיותרים ו… כל אפשרות נוספת – אני כנראה עונה על כולן….
מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי. הייתי אלוף בהמצאת תירוצי התחמקות משיעורי ספורט בבית הספר, אני שחיין גרוע ואפילו לא צופה בשידורי ספורט בטלויזיה.
רזה, אגב – דווקא כן הייתי, אבל גם זה כבר היה מזמן.
ובכן, כשקראתי על קבוצת הריצה – הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריך.
הגעתי לפגישת ההכרות, קיבלתי הסבר, נשמע טוב, וכאשר המדריך אמר שנפגשים ביום רביעי בשעה שש ורבע בבוקר, שאלתי האם יש מצב להזיז לשבע בערב – על מנת שאספיק להגיע מהעבודה…
קיבלתי הסבר על חסרונות הריצה בערב, על יתרונותיו הרבים של אימון הבוקר – ואני כבר הבנתי שהנה החלום מתפוגג…. 06:15 ??? בחורף?? אבל אני לוקח את הילדים לגן ולביה"ס….
חזרתי הביתה, סיפרתי לרעייתי על התקווה – ועל האכזבה והיא מייד נרתמה לעניין והודיעה לי שתבקש לשנות את שעות עבודתה בימי רביעי, כך שלא יהיה מה שימנע ממני לצאת מוקדם.
ובכן, עתה, משהוסרו המגבלות הטכניות – נשארתי רק אני – האם אני "לוקח את עצמי בידיים" או ש…
ב- 6 בינואר השתנו חיי.
אני יודע שזה נשמע פומפוזי – אבל זו האמת, אני פשוט מאושר.
וזה המקום לספר על ההדרכה שאני מקבל… מופלא, אימון בחסד, במקצועיות מלאת סבלנות, רואים כאן את נפש המתאמנים ומתאימים לכל אחד ואחת מאיתנו את הנחוץ לו/ לה. אנחנו רצים בקבוצה, אבל כל אחד מאיתנו שונה. אנחנו גברים ונשים, בגילאים שונים, בכושר שונה, עם יכולות ומגבלות שונות. המאמן נותן לנו משימת אימון ומדלג בינינו כאיילה (נשמע פאראפרזה, אבל אתם צריכים לראות אותו רץ ואז תבינו שכנראה גם האיילות הן בוגרות קבוצת ריצה שלנו…), תוך כדי הדרכה לכל אחד מאיתנו, מותאמות המשימות, לכל אחד באופן האופטימלי עבורו ותוך כדי האימון אנו מקבלים הסברים על פיזיולוגיה, על היבטים פסיכולוגיים, על תורת האימון ועל הרגלי אכילה.
קצב ההתקדמות – אישי. בהדרגה עוברים מהליכה לריצה, מוסיפים אימוני בית ונכנסים לשיגרת חיים, שמשולבים בה אימונים.
תחושת הסיפוק האישי – אדירה, האווירה בקבוצה – חברית ומהנה, כשנהנים – מתברר שממש קל לקום בבוקר.
אחרי אימון אני יוצא ליום עבודה עם חיוך מאוזן לאוזן, ועם אנרגיות בלתי רגילות.
ועוד משהוא – כיום אני כבר משלים מסלול של 10 קילומטר ומתכנן להשתתף באחד מהמרוצים העירוניים הקרבים עלינו לטובה.