הימים שלפני והימים שאחרי
תכנון מול ביצוע בפועל
תנאים ביום התחרות מול "תירוצים"/ הסברים
תנאים ביום התחרות מול "תירוצים"/ הסברים
כמות הפעמים שאמרתי לעצמי שאני לא רוצה לעשות את זה יותר גדולה ממספר הפעמים שעשיתי את זה ("את זה" = מאמץ סבולת ממושך בקצב אישי גבוה עם ציפייה לתוצאה מסוימת). ואם זה כך, הרי שאני עושה "את זה" שוב ושוב.
בשלב מסוים התחלתי לגחך על עצמי שאני אומר את זה ויודע שלא אעמוד במילה, כנראה שגם הפעם זה נכון.
בשלב מסוים התחלתי לגחך על עצמי שאני אומר את זה ויודע שלא אעמוד במילה, כנראה שגם הפעם זה נכון.
הפעם- ביום ראשון האחרון בתחרות איש ברזל בויטוריה היתה לי ההתמודדות הכי קשה שהיתה לי עד כה. קיר/ חוסר אנרגיה בלי סיבה נראית לעין, הכל התנהל כמתוכנן עד שכבר לא, אחרי רבע ריצה, כבר ידעתי שהולכת להיות כאן התמודדות אחרת. עברתי לתכנית אחרת, תכנית של לשמור על עצמי, על השרירים רפויים גם במחיר של ההליכה הידועה ואני מבין שבפעם הראשונה אני אתנסה בתהלוכה המדוברת.
עוד לפני, בשחייה וברכיבה הרגשתי שזה לא היום שלי, הייתי זהיר ולהפתעתי זה לא בא לידי ביטוי בזמנים, תנאי השחייה והרכיבה לפחות בחצי הראשון שלה, היו מעולים.
עוד לפני, בשחייה וברכיבה הרגשתי שזה לא היום שלי, הייתי זהיר ולהפתעתי זה לא בא לידי ביטוי בזמנים, תנאי השחייה והרכיבה לפחות בחצי הראשון שלה, היו מעולים.
נהניתי מהוואטים הנמוכים כחלק מהחיבור לתחושות ולרצון שלי לרוץ כמו שצריך- זו תמיד המטרה- לרוץ כמו שצריך.
אך זה לא הצליח.
מחשבות כפירה, מחשבות פרישה היו חזקות אך גם הפעם הם חטפו נוק אאוט, מגוף שלא היתה בו טיפת אנרגיה (בפעם הראשונה בחיי, לא רק שעברתי להליכה, אלא שכבתי על ספסל במשך כעשר דקות) הצלחתי לגייס כנגד מחשבות הגיוניות, מקצועיות, אחראיות שהשאירו אותי על המסלול ואפילו איפשרו לי לגייס כוחות כדי לזוז קצת יותר מהר עם פחות הליכה ולסיים בריצה.
אז מה באמת משאיר אותנו כאן? אני מעדיף לשאול מה מביא אותנו לכאן?
האם הרצון לסיים? להיות איש ברזל? אולי בפעם הראשונה- אבל גם שם, לדעתי יש חוסר הבנה או השלמה עם התהליך הספורטיבי המלא- מבינים את זה אחרי שמחליטים לעשות את השני ואת הבאים אחריהם.
האם הרצון לסיים? להיות איש ברזל? אולי בפעם הראשונה- אבל גם שם, לדעתי יש חוסר הבנה או השלמה עם התהליך הספורטיבי המלא- מבינים את זה אחרי שמחליטים לעשות את השני ואת הבאים אחריהם.
אולי הרצון לסמל הסטטוס? / לקעקוע? (פיזית או וירטואלית) – גם כאן ברור שמי שנשאר ועושה עוד ועוד, משהו אחר מחזיק שם, מעבר למיקוד השליטה חיצוני הזה כביכול
אני חושב שההישג וההצלחה חשובה לנו מאוד, אנחנו שואפים להצליח בכל דבר שאנחנו עושים, כשאנחנו מצליחים, זה מצוין, זה גורם לנו לאושר גדול – לכמה דקות, שעות, ימים או יותר. ומה אז? זהו? הצלחנו ודי? ננוח?! אין מצב כזה! אנחנו נשארים אותם אנשים שאפתנים שאוהבים להצליח, לכבוש ולהגשים. אנחנו אותו אדם, רק שיש לנו עוד הצלחה אחת בכיס שגורמת לנו לרצות להצליח שוב, או אפילו "יותר".
ומה אם לא הצלחנו? קל וחומר- אותו אדם, עם לפחות אותן שאיפות להצליח, לפחות- ברוב המקרים, מה שאנחנו מגדירים כשלון, או חוסר הצלחה, מדרבן אותנו להצליח עוד יותר.
שאלתי שני ספורטאים מובילים יום אחרי האירוע, לאחד היה אירוע מושלם, הכל התחבר אפילו יותר מהציפיות, לאחר, פחות. שאלתי- כמה מוטיבציה יש לך לעשות עוד אחד – אם מסירים את כל המגבלות של תקציב משפחה ולוגיסטיקה, רק תחושה פנימית של רצון לעשות שוב?
ומה אתם חושבים? למי יש יותר מוטיבציה לעשות עוד אחד?
חד משמעית לזה שלא הצליח, לזה שרוצה לתקן- זה שמרגיש תחושת פספוס זמן קצר אחרי שיש פחות כאבי שרירים ושוכחים את תחושת הכאב/ תסכול/ אכזבה שהיתה לפני מספר שעות או ימים.
ומה אתם חושבים? למי יש יותר מוטיבציה לעשות עוד אחד?
חד משמעית לזה שלא הצליח, לזה שרוצה לתקן- זה שמרגיש תחושת פספוס זמן קצר אחרי שיש פחות כאבי שרירים ושוכחים את תחושת הכאב/ תסכול/ אכזבה שהיתה לפני מספר שעות או ימים.
כאמור, אנחנו אותו אדם שאפתן שרוצה לחיות חיים מרגשים, להשיג הישגים, למצות יכולת ולהיות מסופק. זה אני עם עצמי וזו הגישה שאני מנסה להראות לספורטאים במועדון- במיוחד לפני הזינוק ובטח גם אחרי. לרוב זה מצליח, לרוב הם מבינים ומתחברים לווייב הזה.
אז מה בעצם מאתגר יותר- הצלחה או חוסר הצלחה? תגידו אתם. אני רוצה להאיר על כך שאנחנו רגילים בחיינו יותר לחוסר הצלחה. מהרגע הראשון אנחנו יודעים לא להצליח ולהמשיך לנסות עד שאנחנו מצליחים ואז בא אתגר חדש.
חוסר ההצלחה מדרבנת אותנו לנסיונות הצלחה נוספים.
וההצלחה- מה עושים אחריה? אדם שאפתן- שואף להצליח ואחרי ההצלחה הוא יצפה להצלחה גדולה יותר, סביר להניח שהחלום הבא יהיה מאתגר יותר וזה לרוב מפחיד, מאיים ודורש תעצומות נפש.
ההצלחה אינה מקרית, היא קורית לאנשים החושבים את המחשבות הנכונות המובילות אותם לבצע את הפעולות הנכונות, ולקבל את התוצאות הרצויות.
אז אחרי ששוב אמרתי שאני יותר לא עושה, עכשיו רק נותר להחליט היכן ומתי וגם מה. כי כשזה מתחבר, זה אדיר ואת זה אני רוצה! עבורי ועבור כל הספורטאים.