תפריט

סיפור על בוקר ספורטיבי – ספורט כדרך חיים, אסף כהן

הבוקר של יום חמישי היה צריך להיות בוקר רגיל

השכמה ב 5:20, התארגנות, יציאה לאימון בחמישה לשש , אבל יצאו תקנות חדשות ואסור לצאת

אז קבענו אתמול אימון על הטריינר, הפעלתי את זום – שנהיה יחד, התחלנו צחי ואני, יוסי הצטרף וארי אמר שעוד מעט…

בינתיים הזענו, הארכתי את האימון בעשר דקות כדי לחכות לארי… מפה לשם, אמרתי שאני ארוץ קצת בחצר כדי להשאר איתם, הנחתי את המחשב בזווית שנראה אחד את השני טוב והתחלתי לרוץ… החצר אמנם גדולה, ההקפה ארכה 35 שניות וכללה 2 מדרגות, פלטפורמת עליה ביציאה,

שש מדרגות ירידה בחזרה לחצר וירידה של שתי המדרגות בחצר. בכל הקפה- 8 מדרגות למעלה ולמטה ועלייה של כמטר למעלה ולמטה.

כשהתחלתי לרוץ, אמרתי לחבר’ה שאני איתם עד אחרון המסיימים… נכנסתי הביתה לקחת מים וללבוש מכנסי ריצה במקום הביב, כי הייתה לי הרגשה… 🙂

והתחלתי לרוץ.
אז ארי הזמין חלק מהחבר’ה ואני שלחתי הודעה לכולם בוואטסאפ להצטרף , היה ממש כיף לראות את ה”חדר” בזום מתמלא בחיוכים, חלקם גם בתמיהה על מה שהם רואים.

בסופו של דבר , אחרי אימון של 70 דקות על הטריינר, הוספתי שעתיים של ריצה בחצר, באותה הקפה של 35 שניות. הג’י.פי.אס לא קלט את הסיבובים וספר סך של 5 ק”מ, אני מעריך שרצתי כעשרים ק”מ במהלך השעתיים, כ 200 הקפות, עליתי ו ירדתי כ 1600 מדרגות וטיפסתי כ 250 מטר.

 
למה אני מספר את כל זה, בגלל התגובה שיש לרוב המכריע של מי שראה את הסרטון/ את השידור בלייב או ראה את הצילום של ההקפה שצילמתי. אותה מחשבה שהייתה לרובנו כששמענו על אלו שרצו מרתון ואף אולטראמרתון במרפסת או בסלון.
 
יכול הייתי לצאת החוצה, סביב הבלוק- רדיוס של 100 מטר מהבית ובעצם להפחית את מספר ההקפות, אך בטוח שהייתי נהנה פחות מדברים רבים.
הבנות שלי שרצו איתי חלק מההקפות, החבר’ה בזום שהיו עדים וצחקנו קצת בדרך, עצם הידיעה שכולם שם, אבל מעבר למוטיבציה החיצונית הזו, היה לי פשוט כיף!
במהלך הריצה לא ספרתי הקפות, לא הסתכלתי על השעון, פשוט רצתי והזמן טס לו.
ממש לא תכננתי לרוץ שעתיים, למעשה לא ידעתי כמה ארוץ. צחקנו שאמרנו שאני מפסיק לרוץ אחרי שכולם מסיימים את האימון שלהם בזום ואכן כך היה אבל ההנאה היא המנוע האמיתי.
קורונה או מגבלות , כפי שאמרתי בסוף ההקלטה בזום, אולי יכולים להגביל במרחב, אך לא יוכלו להגביל את הנפש. זו בחירה שלנו.
במהלך הריצה חשבתי על כל מיני מצבים שהייתי בהם בחיים ורציתי שהזמן יעבור. מגיל מאוד צעיר לימדתי את עצמי שהשעון הוא לא חבר. להסתכל עליו לא עוזר… לימדתי את עצמי לספור, כל מיני דברים, להתרכז בדברים אחרים תוך כדי הציפיה למשהו, או למישהו ולימדתי את עצמי לרוץ… מגיל מאוד צעיר, הריצה הייתה חבר משמעותי.. תפרתי את כל רחובות בת ים, חולון, ראשון לציון ועד לתל אביב.. יצאתי ולפעמים לא ידעתי לאן ומתי אחזור.
חופש- זו ההגדרה שהיתה לי אז והייתה גם הבוקר.. לרוץ חופשי ללא קשר היכן אני, מה משך ההקפה או “איך זה נראה מבחוץ”.
אני בטוח שאם הייתי מחליט לפני שאני רץ שעתיים, ההנאה הייתה פחותה, אולי לא בהרבה, אבל זה היה משפיע.זו לא פעם ראשונה עבורי… לבצע פעילות בשטח מצומצם ביותר… שעה ריצה, אחרי אימון רכיבה, סביב תחנת הדלק בצומת נחשון בעומס חום גבוה 40+ מעלות, תוך הרטבת הידיים והגוף ב”בריכה” של הפנצ’ריה שם, שחייה בבריכה באורך כ 10 מטרים במשך כמעט שעה במהלך חופשה משפחתית בצימר, שש שעות על טריינר ביום גשום ועוד… בכל אחד מהמקרים האלו ואחרים, התחלתי, זה הדבר היחיד שידעתי, לא ידעתי כמה זמן זה ימשך, לא ידעתי איך ארגיש, פשוט התחלתי והתמודדתי עם מה שבא.
אני יודע שהיו עוד מצבים רבים שלא נמשכו כך, פשוט כי לא הרגשתי טוב, לא נהניתי, או שזה לא היה חלק מהתכנית. אני לא מפרט כאן אימוני טריינר של 3.5-4 שעות שהיו חלק מתכנית לאיש ברזל, זה לא העניין.. ריצות ארוכות של עשרות קילומטרים בשעות קיץ מוקדמות כחלק מהכנה לאולטרא מרתון… נזכרתי עכשיו באחת מחוויות השחייה המדהימות שהיו לי בחיים בתאילנד… התעוררתי מוקדם ויצאתי לשחות… מעבר לפינה ראיתי אי קרוב והחלטתי לשחות אליו. גן עדן עלי אדמות.. סיימתי בסך של כשלוש שעות שחייה עד שחזרתי לקחת איתי את דניאלה ויונתן שהיה אז בן כשנה וחצי בחזרה לאותו אי.
 

הפוסט הזה נכתב קודם כל עבורי ועבור כל מי שרוצה להבין מהו הספורט עבורי. אתמול שוחחתי עם אחד הספורטאים שנאבק בשגרה הספורטיבית שלו אל מול העבודה, הבית- החיים. הדגשתי שכל עוד הספורט לא יבחר להיות שגרה, כחלק מהחיים, לעולם יהיה מאבק, יומיומי, שבועי על כמות האימונים שבוצעו לעומת מה שקיווינו לבצע, עם או בלי תכנית אימונים או מסגרת. לכולנו, הספורט יכולת להוות באפר- תמיסה מאזנת של רגשות, אנרגיה ומצב בריאותי, יחד עם ההישג והתחרות הטמונה לפחות בחלקנו.
כולנו רוצים להרגיש טוב, יש הרבה מאוד כלים שיכולים להיות לנו לעזר, אני בחרתי, לשמחתי פעילות סבולת ארוכה, לעתים עצימה שמאתגרת אותי, את גופי שהביאה אותי ועוד תביא למקומות מופלאים וחוויות חוץ גופיות מדהימות
אז זה היה הבוקר שלי וזו דרך חיי.
אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אני יכול לומר בבטחון מלא שנעשה את הכי טוב שלנו כדי שמחר יהיה טוב וגם המחר שלו.

 

השאירו פרטים
וניצור קשר בהקדם

X