אני חיי ספורט, נושם ספורט כל חיי ולשמחתי הספורט הוא העבודה שלי, העבודה שלי היא התחביב שלי ולכן אני מרגיש בר מזל.
הספורט מספק לי ולאנשים סביב ריגושים, סוג של אתנחתא מהחיים, אך ברור שלרוב האנשים הספורט הוא חלק מהחיים עצמם.
בתדריך ספורטאים לקראת האיש ברזל יומיים לפני התחרות, ציינתי שאנו משתמשים בספורט ככלי לחיים טובים יותר, אחרת הייתי מרגיש שאני מוביל מישהו לפספוס.
ה"חיים הספורטיביים" זו דרך חיים ולא פרק בחיים שמבצעים ועוברים הלאה, האירועים הספורטיביים בהם אנחנו לוקחים חלק מדי פעם הם חלק בלתי נפרד מחיינו, מהגשמת היעדים שלנו והשאיפות שלנו, לא רק הספורטיביות…
אנחנו לא ספורטאים שעוברים מאירוע לאירוע, מנסים לשבור שיא אישי, להשיג סלוט לאליפות העולם או לנצח את העמית לעבודה או בקבוצה מקבילה.
אנחנו ספורטאים שאוהבים להנות ממה שאנחנו עושים יחד עם דברים רבים אחרים בחיינו והאופן שבו אנחנו מתייחסים לספורט לא סותר את ההישגיות והשאיפה שלנו להיות טובים יותר, רק שם את הדברים בסדר עדיפויות מעט שונה.
הבטחתי שאכתוב סיכום לביצוע האישי שלי את אירוע איש ברזל בקלגנפורט אוסטריה, על אף כי הרבה יותר מעניין בעיניי הוא הביצועים של כל אחד מחברי המועדון וגם האופן שבו המלוות של דורון, צחי, יאיר ובני- נטע, דנה, קרן ושרי ראו את התחרות מהצד, אכתוב בכל זאת בגוף ראשון את החוויה הספורטיבית שלי כמשתתף באירוע.
השילוב שלי כמאמן מוביל משלחת וספורטאי שמשתתף באירוע מאוד אהוב עלי. אני מוצא בשילוב הזה המון עניין, הזדמנות לדוגמא אישית, חיבור עם האירוע וכך גם חיבור עם התחושות שחשים הספורטאים לפני, תוך כדי ואחרי האירוע.
להיות יחד איתם על המסלול זו חוויה ספורטיבית אישית וגם סוג של "שותפות גורל", ברוב המקרים לטוב אך לפעמים גם היכרות אישית עם התנאים שלעתים מפתיעים אותנו (עוד נגיע לתנאים שקיבלנו באירוע (קלגנפורט 2019)).
יש לנו במועדון ולי כמאמן נטייה לבחור אירועים קטנים, בוטיקיים, אך זו הפעם השניה שאנחנו בוחרים בתחרות גדולה (צ'אלנג' רות' 2017), את דעתי האישית לגביה אחסוך מהכתב אך אגיד בזהירות שבאופן אישי פחות התחברתי לדברים רבים באירוע הזה. בין היתר ל "You are an Ironman" ששומעים על קו הסיום כמספר האנשים המסיימים את התחרות הזו ועוד במהלך כל סוף השבוע
ההכנות לתחרות עברו בצורה טובה, אני יכול לומר שהגעתי בכושר מצוין, או כמעט מצוין, הצלחתי להתאמן השנה טוב מאוד, הישראמן המלא השנה היה מעולה, במרתון פריז באפריל השנה עשיתי שיא אישי 2:54 ביום לא טוב יחסית (הצפי שלי היה לרדת מ 2:50) אך בכל זאת ההישג ברור. אני בכושר טוב וכך גם ניגשתי לאוסטריה.
בכל אירוע בו אני לוקח חלק אני יודע שהביצוע שלי תלוי בכל מיני גורמים שאת חלקם לא אדע אף פעם, אך ביום נתון יכול להיות לי יום מעולה, יום סביר בו הכל הלך כמתוכנן ויום פחות טוב מהסביר בו ככל הנראה דברים לא מתחברים. הפעם, כל הסימנים והאימונים הראו שביום טוב אני אמור לעשות סביב 9:45 שעות (משך מסלול הרכיבה, תנאי רוח ואקלים, טיפוס ורטיקלי ברכיבה, ההתמודדות שלי עם האגם והשחייה וכמובן איך "תתלבש לי הריצה" ישפיעו מאוד על התוצאה, אך זה אמור להתכנס לזה בסופו של דבר.
ביום מדהים, בו הכל מתחבר ורוב הגורמים שציינתי לעיל היו לטובתי, הייתי אמור גם לרדת מ 9:40 לפי הצפי.
לפני האירוע אמרתי לעצמי ולקרובים לי שצריך להיות משהו חריג בביצוע שלי אם אסיים אחרי 9:55 שעות- יום לא טוב בכלל. סיימתי אחרי 10:06, אחרי חצי מרתון שני מאתגר מאוד שלפניו הכל הלך לפי הספר… אך לא נקדים את המאוחר…
כבר בארץ החלו דיבורים על שחייה ללא חליפות ולכן יותם מדוגית (תודה רבה על הכל יותם וכל צוות החנות!) צייד אותנו כבר בארץ ב swim skin – חליפת שחייה מעולה של סיילפיש מותרת לשימוש במים מעל טמפרטורה של 24.5 מעלות.
עניין החליפות לא הטריד אותי, לא כמאמן ולא כספורטאי. לרוב אני מוטרד מקטע השחייה אך בתחרויות ארוכות קל לי יותר לשחרר מכיוון שההבדלים אינם גדולים.
כספורטאי תחרותי אני מודה שאני מחכה ליום בו יהיה לי יותר זמן להשקיע בשחייה ואגשים את השאיפה שלי לשחות סביב ה 55 דקות ל 3800 מ' בתחרות איש ברזל. הפעם, הצפי היה לשחות את המרחק בשעה ושלוש דקות בערך אולי דקה יותר וללא חליפת שחייה (מציפה ומהירה יותר) קיוויתי לצאת מהמים אחרי שעה ושבע דקות (1:07).
שיטת "הזינוק המתגלגל" מרגיעה מאוד שחיין כמוני, מאפשרת יותר מרווח נשימה, פחות לחץ. בזינוק הרגיל בו כולם מזנקים יחד אני פותח חזק יותר (כדי לא "להידרס על ידי שחיינים אחרים, מה שגוזל ממני אנרגיה מיותרת, פיזית ומנטאלית.
בשיטת הזינוק המתגלגל מזניקים 4 שחיינים כל חמש שניות, הספורטאים ממקמים את עצמם בשרוולי זינוק לפי צפי הזמן שלהם. אני מיקמתי את עצמי בתחום של בין שעה לשעה ועשר דקות. השחיינים הצפויים לשחות פחות משעה היו אמורים להיות בטור נפרד, מוזנקים קודם. בעודי ממתין לזינוק אני מבין שכולנו עומדים יחד, כל מי שעומד סביבי מזנק ראשון, מיד אחרי המקצוענים, זה אומר שאני עומד עם שחיינים של פחות משעה. מלחיץ, לא תכננתי להיות כה מקדימה בזינוק, אני מרים את הראש ומחפש את ארי התותח- מאמן איתי במועדון וספורטאי מדהים לכשעצמו, קיוויתי לשחזר את השחייה המשותפת שלנו בישראמן המלא לפני שנתיים, אך לא מוצא אותו. אני נזכר בזינוק לטריאתלון אילת לפני עשור יחד עם אורי סלע, אז עמדתי בקו ראשון למים ושקשקתי מפחד שידרסו אותי, אורי לא אפשר לי לברוח משם לקו אחורי ולכן נצמדתי אליו ללא פשרות עד למצוף הראשון. החלטתי להישאר גם הפעם. מזנקים ברביעיות, זה אמור להיות פשוט יותר, אני והויקינגים- יהיה בסדר אני מנסה לשכנע את עצמי ( אני מרגיש כמו רבע עוף ביחס לכולם אך כבר למדתי שגם אני נראה כך לחלק מהמשתתפים סביבי).
השער נפתח וברור לי שאני על זה, לא מחכה. מזנק ממש בין הראשונים ויודע שיהיה בסדר. אחדים עוברים אותי תוך כמה דקות כאילו אני עומד במקום (השחיינים של פחות משעה) אך יש איתי כמה שחיינים ברמה שלי, אחד נצמד אלי ו"מלטף" לי את כפות הרגליים מדי פעם, שיהנה…
במצוף הראשון, 1200 מטר אני מסתכל בשעון, 20 דקות, זה הקצב שלי עם חליפה- מעולה! אני מרגיש נוח ומבין שאני רק צריך לשמור על הקצב בנוחות מפתיעה לטובה. אני צמוד לכמה שחיינים שתופסים כיוון לא טוב אחרי הפניה ואני ישר על המצוף הבא… עוד פחות מ 500 אליו, עוד 1100 לכניסה לתעלה וקילומטר אחרון בתוך התעלה שעבר סביר, לאט ממה שצפיתי, לא אהבתי את התעלה הזו שחיתי אותה החוצה, וזהו.
כחלק מתכנון הזמנים שלי, מבלי לדעת מה משך הריצה בין המים לאופניים ולקו העלייה, תכננתי בכל מקרה לעשות את זה מהר ככל שניתן, כדי להפסיד כמה שפחות זמן, השארתי את הנעליים מחוברות לפדלים כמו שאנחנו עושים בטריאתלונים קצרים- זו היתה החלטה מעולה. עליתי על האופניים מהר ויצאתי לרכיבה אחרי כ 4 דקות מהיציאה מהמים ואחרי 1:11 שעות מהזינוק. מאופק וממושמע, לא התפתתי ללחוץ, שמחתי לראות שהשופטים מחלקים כרטיסים על דרפטינג ואת כל המחפפים עומדים בתיבות הענישה את דקות העונש שלהם, ידעתי שכל הספורטאים שלי ישמרו על החוקים כפי שתדרכתי אותם ולא יחטפו עונש, וכך היה- אלופים!
הרכיבה היתה טובה, נהנתי, הרגשתי חזק, אכלתי כמעט בדיוק מה שקבעתי יחד עם התזונאית שלי – ענת היימן האלופה! נתתי כיף כמעט לכל הילדים שעברתי בדרך, דמיינתי שבינהם עומדים ליבי, נגה ויונתן (ילדי האהובים), כמה הם היו מתרגשים אם היו עומדים כך והיו מקבלים כיפים, הוסיף לי מלא כוח לכוח שכבר יש.
אחרי כ 140 קילומטר כאבה לי מאוד כף הרגל, הנעל כנראה לחצה, חלצתי אותה תוך כדי רכיבה ועיסיתי את האצבעות, השתחרר וחזרתי לעניינים תוך שמירה על לחץ מתון יותר על רגל ימין. אחרי שהשעון הראה שטיפסנו כבר 1500 מטר ואנחנו עדין באזור הטיפוסים, הבנתי שהרכיבה תהיה קשה יותר ממה שצפיתי, יותר טיפוס ממה שהודיעו וקיוויתי שהיא תתארך סביב העשר דקות, בסופו של דבר סיימתי רכיבה איטית מכפי שקיוויתי בכ 15 דקות . גם מגמת הירידה ש"הבטיחו לנו" ב 20 הקילומטרים האחרונים, לא מתגמלת במידה שצפיתי והזמן התארך.
קיוויתי להתחיל לרוץ אחרי 6:30-6:40, בפועל התחלתי לרוץ אחרי 6:48. השחייה האיטית (אך מהירה באופן מפתיע ללא חליפה) עקבה אותי בכ 5 דקות, ההחלפות שתיהן היו מעולות לשמחתי (4 ו3 דקות לכל החלפה) והרכיבה עצמה עברה (כמעט ללא תשישות מיותרת) אך גבתה גם היא כמה דקות מהתכנון המקורי.
תחילת הריצה אחרי רכיבה כה ארוכה תמיד מאתגרת אך מהר מאוד התאפסתי והרגשתי שוב מעולה וחשבתי שאני לגמרי על זה, ו"כל מה שנותר לי" זה לרוץ מרתון שלם בקצב המתוכנן כדי לרדת מעשר שעות. ידעתי שהקצב הזה יאתגר אותי מאוד. ביום טוב אני רוצה להחזיק 4:30 (פחות מ 3:10 במרתון) ועד עכשיו זה מרגיש יום כזה. אני יודע שדניאלה בבית רואה את הזמנים ורואה שאני ממש על הדקה, אני מאושר מהמצב שלי (חייב להודות שבזמן התחרות הייתי בתחושות מעולות וחשבתי שהזמנים שלי אפילו יותר טובים ממה שהיו בפועל, אך ידעתי שהכל תלוי בריצה). התחלתי לרוץ בול על הקצב- 4:30 לק"מ. (ביום פחות טוב התכוננתי לרוץ 4:45)
נכנסתי לקצב 4:30, שאמור לתת לי מרתון של פחות מ 3:10, תוצאה מעולה לכל הדעות אבל זה מה שבא לי, אני בטריאתלון כדי לרוץ טוב את המרחק, תמיד זו היתה השאיפה שלי (לשחות ולרכוב חזק מספיק כדי לנצח מבלי לקרוס בקצב בריצה).
הרגליים רוצות לרוץ מהר יותר, אני לא מתפתה, שני קילומטר בריצה שומעים רעמים קרובים מאוד ועננים רציניים מתקרבים.
לפני הקילומטר הרביעי בריצה, השמיים נפתחים, הרוח מתחזקת מאוד, ענפים נופלים מהעצים ואני חושב על החבר'ה שרוכבים עדין, שרק יהיו זהירים ולא יקרה להם כלום. בתדריך יום לפני אמרו שיש תחזית לסופה רצינית בדיוק בשעה שבה היא נכנסה, הנפת דגל שחור משמעותה ביטול התחרות והוראה לכניסה למקום מסתור, באסה רצינית. אני אוהב לרוץ בגשם, מאוד! הדופק שלי נמוך מאוד, אני מרגיש מצוין וגם נהיה לי קצת קר, יחד עם המחשבה על הסיכוי שיעצרו אותנו, אני מגביר את הקצב, מקווה להתקדם במסלול כדי להוריד את הסיכוי שיבטלו את אלו שקרובים יותר לסיום וגם מודה שאני אשמח להחזיר בחזרה קצת זמן שאבד. אני מלא כוח, רואה בשעון קצב 4:17, מתחמם מעט, מעודד את הקהל הרטוב ומקבל ממנו עידוד מדהים בחזרה. גם עם הרצים שסביבי אני מדבר ומשכנע לחשוב מחשבות חיוביות… היה מדהים מהבחינה הזו.
לאחר כשעה וחצי הגשם והרוח נחלשים, אני כבר חזרתי קודם לתכנית המקורית ולקצב שלי, לצערי אחרי כשעה וארבעים בריצה אני מבין שלא אצליח להחזיק את הקצב, מאט לקצב 5:00 ומבין שהסנריו השלישי מתקרב, אני כבר מעל עשר שעות.
הדילמה מכה בי כרגיל, אני לא עומד ביעד שלי, אפילו לא בזה של 9:55, גם שיא אישי לא יהיה כאן, דווקא ביום שנראה היה מעולה ובכושר מצוין, אני סובל בקצב ומחליט בכל זאת לרוץ את הכי טוב שלי… למשוך את הקצב קדימה ולהגיע כמה שיותר טוב ומהר לקו הסיום מה שמביא איתו תחושות לא נעימות של סבל. אני מאוד שמח שכך בחרתי לעשות. תחושת ההחמצה היתה זהה בסופו של דבר, אך תחושת הוויתור העצמי שלי היתה מתסכלת עוד יותר, עובדה שהצלחתי להחזיק את הקצב האיטי הזה יחסית לשלי עד לקו הסיום. באירוע איש ברזל, כשרוצים לעשות תוצאה מהירה (עד כה המהירה ביותר שלי היתה שתי שניות פחות מעשר שעות) ההבדל בין הצלחה לחוסר הצלחה הוא מאוד קטן. המחשבות הקשות תמיד מנסות לחדור ואם לומר את האמת – הן לפעמים מצליחות, אנחנו נלחמים במחשבות האלו – זה חלק מהמשחק. משחק מחשבות שליליות שמושכות לכיוון עצירה והפחתת הסבל וחיוביות שמושכות לכיוון נחישות ועמידה במשימה עד הסוף ללא ויתור עצמי והכל מתרחש בתוך אותו המוח, הסובל יש לומר… כמה נקודות הטיה לטובת המחשבה השלילית.
אני רואה את הרצים האחרים סביבי, במבט אחד אני מבין שגם ארי בהתמודדות עם תחרות לא פשוטה וכך גם עוד כמה שעוברים על פני, כולל המובילים של המירוץ ודניאלה ריף האגדית שאמנם ניצחה בפער גדול אך גם היא היתה רחוקה מהזמנים הצפויים שלה. אם לדניאלה מותר…? מה איתי? אבל אני יודע את זה רק בדיעבד.
ההתמודדות הקשה של מי שעובר מולי לא כל כך עוזרת לי כי יש לי את ההתמודדות שלי, עם כל התרגילים המנטאליים שיש לי החלטתי שאני פשוט צריך לעשות את הכי טוב שלי, אני נחוש להגיע כבר לקו הסיום.
במעבר ליד כל צלם, אני מזייף חיוך, במעבר על כל שטיח מדידה, אני קורץ לדניאלה היקרה שלי וחושב על כל חברי המועדון שברור לי שהם עוקבים ומבינים שמאתגר לי מאוד יחסית לקצב המדהים שהיה לי מרבית שעות התחרות שעברו בול לפי התכנון… ועכשיו… פחות.
את שני המצבים אני מכיר מצוין, לצערי השני קורה יותר, ככה זה, למרחק הארוך חוקים משלו, אך אנחנו הספורטאים עושים הכל כדי להצליח להשיג ולהרגיש את המצב השני, עד לקו הסיום, גם במחיר של התמודדות מאתגרת ולעתים לא נעימה של כמה עשרות דקות, לעתים שעות גם בסופה לשמחתנו, יש סיפוק רב.
צעד אחר צעד, קו הסיום מגיע.
חציתי את קו הסיום! 10:06 אמנם רחוק ממה שרציתי, אך זה עדין איש ברזל ופחות מ 2.6% סטייה אז אני מרשה לעצמי להיות מרוצה 🙂 – נשימה עמוקה וחזרתי לכובע המאמן. הציפיה לעדכון בדבר כל אחד מהחבר'ה שעל המסלול לעתים מורטת עצבים, מה קרה איתם בגשם?! איך הם מרגישים עכשיו?! אני עובר על הודעות רבות ועדכונים באפליקציה על כל אחד ואחת, מחייך ומעודד לתוך מסך הסמארטפון בתקווה שאולי ישמעו אותי, או לפחות ירגישו שאני איתם.
אחרי שכולם מסיימים אני נושם לרווחה, כולנו נושמים לרווחה, אפשר ללכת לנוח, לאכול עוד משהו קטן ולהיכנס לשלב התאוששות בריא, לחזרה לשגרת אימונים היא שגרת חיינו.
עד לדבר הבא שהחבר'ה כבר התחילו לחפור, איפה? מתי? מה כדאי ובאיזה אירוע… דרום אפריקה? איטליה? צרפת או ספרד??? אז מה באמת???
נחזור ארצה, נשב יחד עם הצוות לדסקס ולהחליט החלטות שבסופו של דבר יבנו חוויה טובה לפחות כמו זו…
שיהיה לנו בהצלחה
ניצן, דורון, ארי, גילי, רון, צחי, עדיאל, ניקול, יאיר, בני וליאור, יחד עם הבנות נטע, דנה, קרן ושרי- נעמתם לי מאוד מאוד בחוויה המטורפת הזו – תודה רבה לכם
כל המועדון המדהים הזה, יחד עם המשפחות המלוות והמתרגשות , היה לנו מדהים להרגיש אותכם עוטפים אותנו בהתרגשות ובגאווה הזו, זה עוזר מאוד בכל שלב של התחרות המרשימה הזו , אז תודה מקרב לב ובשם כולנו
אסף
(קרדיט לתמונה- עמוס גיל – צולמה בתל אביב)